בר"ע 1061/00

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למחלוקת על פרשנות החלטה של ועדת ערר בדבר תשלום פיצויים למשיב. הוועדה החליטה לפסוק למשיב פיצויים בסך 564,000 ₪, אך לא פירטה האם סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית. המשיב ניסה לברר את ההחלטה עם הוועדה, אך הופנה לאמצעים משפטיים אחרים. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה לפסק דין הצהרתי בבית משפט קמא, וביקש הבהרות האם הסכום שנקב על ידי ועדת הערר כולל הפרשי הצמדה וריבית. המבקש (ככל הנראה הממשלה או גוף ממלכתי) ניסה לדחות את התביעה, בטענה כי החלטת הוועדה היא סופית ולא ניתן לפרש אותה מחוץ להליך הערר. אולם בית המשפט לא הסכים ונעתר לבקשת המשיב להבהרות. נפסק כי מאחר שהחלטת ועדת הערר לא התייחסה לסוגיית הזיקה והאינטרס, קביעה עתידית בעניין זה לא תסתור את החלטתה. זאת ועוד, מאחר שלא הייתה למשיב כל אפיק משפטי אחר לבקש הבהרות בשל אופיו של פסק הדין נגד המדינה, התביעה לפסק דין הצהרתי הייתה דרך פעולה ראויה. בית המשפט התייחס גם לסוגיית עיתוי בקשת ההבהרה של המשיב, וקבע כי אין מדובר בניסיון לעקוף את הליך הערעור. תום ליבו של המשיב התקבל, שכן הוא ניסה לפתור את הסוגיה עם המבקש שלושה ימים לאחר החלטת הוועדה, בהנחה שחוסר המענה נבע מסיבות טכניות. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמבקש חויב לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק דין זה קובע תקדים לפיו צדדים רשאים לבקש הבהרות בפסקי דין באמצעות תביעה לפסק דין הצהרתי, במיוחד כאשר מדובר בנסיבות חריגות וכאשר תום הלב אינו מוטל בספק.