ע"א 1209/97

תקציר

הערעור נדחה משום שלמשיב הייתה הגנת הטעיה תקפה כנגד המערער השני, שהיה נפרע שיק שלא היה סחיר. הגנה זו חלה גם על המערער הראשון, שלא יכול היה להיחשב כמחזיק בשיק מאחר שהוא לא אושר לו וגם לא היה סחיר. בית המשפט דחה את הטענה כי המערער השני הוא מקבל תשלום פיקטיבי, שכן המשיב לא התכוון להונותו. יתר על כן, השיק עצמו הצביע על כך שהוא אינו סחיר, מה שאומר שאף אחד מהמערערים אינו יכול להיחשב כמחזיק ראוי. גם אם הייתה למערער הראשון חזקה כדין בשיק מכוח הסכם בין המשיב לבין המערער השני, אין בכך כדי להפוך אותו למחזיק ללא אישור על השיק עצמו. גם טענתו של המערער הראשון כי המערער השני היה שלוחו לא הקנתה לו מעמד של מחזיק ראוי, שכן הגנת המרמה של המשיב עדיין חלה. לפיכך לא הצליחו שני המערערים לבסס את טענותיהם, דבר שהביא לדחיית הערעור, והם חויבו בהוצאות המשיב בסך 30,000 ₪.