ע"א 1253/05

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא כיצד יש להבין את כוונת הצדדים בנוגע לכריתת הסכמי הלוואה, ובפרט לגבי סכומי ההחזר ושער החליפין שבו יש לחשבם. המערער טוען, כי ערכאת הערעור יכולה לבחון מחדש את העניין ביסודיות מאחר שבית משפט קמא לא שמע עדים, אך בית המשפט חולק עליו, ומדגיש כי תפקידו של בית משפט לערעורים הוא לבחון את פסק הדין ולקבוע אם נעשו טעויות כלשהן, ולא לנהל מחדש את המשפט. בית המשפט מוצא כי הטענות שהציגה המערערת אינן מצדיקות שינוי פסק דינו של בית משפט קמא, אשר פירש במדויק את הסכמי המכתב וההלוואה. הפרקטיקות הבנקאיות אליהן התייחסה המערערת אינן עקביות או מוחלטות, ובית המשפט אינו יכול לקבלן כבסיס לפרשנות. זאת ועוד, בית המשפט סבור כי למשיב הייתה כל זכות להסתמך על ההסכם המיוחד המפורט במכתב, אשר שוכתב על ידי הבנק והוצג על ידי מנהל הסניף, בהנחה שהיתה לו סמכות לעשות כן. פסק דינו של בית משפט קמא נתמך בעובדות ובדין; אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לכיסוי שכר טרחת עורך דינו של המשיב, בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.