ע"א 9394-06-20

תקציר

פסק הדין הוא בתביעה אזרחית של החזקה ובעלות בקרקע. המערערת מחזיקה בחלקת קרקע מאז המחצית השנייה של שנות השבעים ומשתמשת בה לצרכים עסקיים. המקרקעין היו שייכים במקור לעמידר, והמערערים טוענים כי קיבלו מהם את הזכויות בקרקע. העירייה, לעומת זאת, טוענת כי המערער הוא מסיג גבול חסר זכויות חוקיות במקרקעין. בית משפט קמא פסק לטובת העירייה, בקובעו כי המערערת אינה דיירת מוגנת וכי הם מחזיקים במקרקעין אך אין להם זכויות בהם. עם זאת, פסק דינו של ערכאת הערעור מכיר בזכויותיו של המערער במקרקעין. השופט רביד מגיע למסקנה כי המערערים מחזיקים במקרקעין ב"רשות בלתי חוזרת", כלומר יש להם חסינות מפני סמכותו של עמידר לבטל את זכויותיהם באופן שרירותי. הדבר מוצדק בנסיבות העניין: הסכמתו של עמידר לשימוש שעשה המערער במקרקעין ולבנייה עליהם, היתרי הבנייה שניתנו על ידי העירייה והשקעתו הרבה של המערער בבנייה. זאת ועוד, היעלמות תיקו האישי של המערער מרישומי עמידר, שעשוי היה להכיל ראיות מכריעות, צריכה לפעול נגד העירייה. מכאן, שזכויותיה של המערערת במקרקעין מוכרות, וניתן לפנותן רק על ידי קבלת פיצוי מלא בגין השקעתן. השופט שוחט, בחולק עליו, סבור כי זכויותיו של המערער נובעות מרשותו המפורשת של עמידר, שהיא חוזית וניתנת לביטול. הם מסכימים כי האינטרס הציבורי בשמירה על רכוש ציבורי מחייב זהירות בהכרה בסמכות בלתי חוזרת עליו. הראיות שהוצגו אינן מצדיקות מקרה חריג שכזה. תחת זאת, מציע שוחט לעכב את הפינוי עד לקבלת הפיצויים על ידי המערער, או עד 18 חודשים מיום מתן פסק הדין, המוקדם מביניהם. על המערער לתבוע פיצויים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. השופט שילה מסכים עם עמדתו של שוחט, ומדגיש כי סמכות בלתי חוזרת מחייבת הסכמה מפורשת של בעל הקרקע. לסיכום, ברוב דעות, פסק הדין הוא לטובת המערער. על העירייה לפצות את המערערים לפני פינויים מהקרקע, או שהם יוכלו להישאר במקרקעין עד 18 חודשים מיום מתן פסק הדין.