ת"פ 50269-06-20

תקציר

בית המשפט מצא כי הנתבעות 1, 2 ו-3, חברת בנייה ובעליה, לא היו מודעים לכך שקבלן משנה לסילוק פסולת, הנתבע 4, משתמש באתר הבנייה שלהם כדי להטמין פסולת שלא כדין, על מנת לחסוך בעלויות הובלתה להטמנה מורשית. לחברה נגרמו הפסדים כלכליים בכך שפינתה ללא ידיעתה את הפסולת של הנתבעת 4 להטמנה מורשית על חשבונה. האתר היה מגודר, הגישה אליו הייתה דרך כניסה מגודרת ותחת פיקוחו של מנהל עבודה, אם כי הנאשמים לא היו מודעים לכך שהפסולת מושלכת במקום. בית המשפט קבע כי לנאשמים לא הייתה כוונה פלילית ולא ניתן היה למנוע באופן סביר את העבירה, ולכן הם אינם אשמים בהפעלת תחנת מעבר בלתי חוקית לפסולת, או בהשלכת פסולת שלא כדין. התובע טען כי יש להטיל על החברה אחריות למעשיו של נאשם 4, אך השופט חלק על כך, וציין כי הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד בגין עבירות כאלה, כאשר לא יכלו למנוע אותן באופן סביר, מוטלת בספק. השופט קיבל את הטענה כי הנאשמים פעלו כנדרש בחוק למניעת העבירה, בהתחשב בנסיבות, וכי לא פעלו מתוך כוונה פלילית. עוד קבע השופט כי לא ניתן להאשים את הנאשמים 1 ו-3 בהפעלת עסק טעון רישיון ללא רישיון, שכן הם לא היו שותפים בעסק לסילוק פסולת, ולא הפיקו ממנו רווחים; כמו כן, התקנה לא חלה על פסולת בניין. נמצא כי החברה פינתה את כל הפסולת מהאתר להטמנה מורשית. לפיכך, הנאשמים נמצאו לא אשמים בכל האישומים.