ת"א 3333/09

תקציר

הנתבע לווה 510,000 ש"ח מהבנק התובע לצורך רכישת דירה, אך לא הצליח להחזיר את ההלוואה, מה שהוביל את הבנק לתבוע את יתרת החוב. הנתבעת טענה כי הבנק היה צריך לערוך הסדר להסדרת החוב תוך התחשבות ביכולותיה הפיננסיות וכי הבנק הפר הסכם קודם הנוגע לפינוי מרצון. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה. הבנק לא היה חייב להתקשר בהסדר פירעון חדש, מה גם שהנתבעת לא עשתה מאמצים סבירים לעמוד בהתחייבויותיה לפירעון או להקטין את החוב, כגון השכרת הדירה או מכירתה לפני הליכי הפינוי. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל ראיה להסכם כלשהו בין הצדדים בדבר פינוי מרצון שהבנק עלול היה להפר. השופטת דחתה גם את טענת הנתבעת כי הבנק התרשל במתן ההלוואה, וציינה כי היא לא הוכחה ונעדרת כל בסיס משפטי. באשר לגובה החוב, הנתבע לא הביא כל ראיה משכנעת לסתור את חישובי הבנק, והשופט קיבל את סכום הבנק של 795,000 ₪. בעקבות זאת פסק בית המשפט לטובת הבנק והורה לנתבע לשלם 258,641 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שנצברו מאז הגשת התביעה. עוד קבעה השופטת כי הבנק רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל המקבילים למימוש המשכון, אך הבהירה כי הסכום הכולל שייגבה משתי הפעולות לא יעלה על החוב. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.