רע"א 2851/20

תקציר

בפסק דינו של בית המשפט נקבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. ההחלטה מדגישה כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות פרוצדורליות הנוגעות להצגת ראיות, אלא במקרים חריגים, שמקרה זה אינו עומד בהם. הכלל בחוק הפיצויים קובע כי קביעת נכות של ועדה רפואית מחייבת, והקצבאות סותרות אותה רק בנסיבות ייחודיות. האפשרות לערער על קביעה שמורה בדרך כלל למקרים שבהם ניכרות סיבות משפטיות או עובדתיות מהותיות – כמו פגם מהותי או מידע חדש. המקרה שנדון בחן האם הגשת חוות דעת רפואית פרטית לוועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי משפיעה על ממצאיה. הועלו חששות לגבי ההטיה הפוטנציאלית שהיא עלולה להציג, ולשבש את האיזון שנקבע, שכן למבטחים לא מותרות זכויות דומות במהלך קביעות אלה. למרות האתגרים, החוקים הנוכחיים אינם אוסרים על הצגת דעות כאלה, ואינם פוגעים מטבעם בשיקול דעתה של הוועדה, אלא אם הוועדה פשוט מאמצת חוות דעת חיצוניות ללא הערכה עצמאית. פסק הדין אינו מוצא עילה לערעור על סמך אי התאמות באחוזי הנכות שנקבעו על ידי ועדות רפואיות וועדות ערר או כל אינדיקציה לכך שחוות הדעת הפרטית הטתה את שיקול דעתה העצמאי של ועדת הערר. זאת ועוד, טענה חדשה שהועלתה באיחור על ידי המבקש בנוגע לדוחות אבחון ספציפיים נדחתה מאחר שלא הוגשה במועד ולא תוקנה כראוי בהליך הערעור. בסופו של דבר, בית המשפט דוחה את הערעור ומורה למבקש לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪, ובכך מחזק את אופיין המחייב של קביעות הוועדה הרפואית, אלא אם נסיבות חריגות מצדיקות ערעור.