ת"א 12127-08-14

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה סובבת סביב הסכם מכר חתום מיום 24.05.05, בנוגע לחלקת מקרקעין. המוכר, חלפון, טוען כי הכוונה האמיתית מאחורי הסכם המכר לא הייתה מכירה רגילה אלא להשתמש בחלקה כבטוחה להלוואה שקיבל מהקונה, לבני. על פי תנאי ההלוואה בעל פה, חלפון התקשה לפרוע את חובו ללבני ורצה למנוע את עיקול החלקה על ידי נושים אחרים. לפיכך, הדחיפות והאמון בין הצדדים הביאו את חלפון לחתום על המסמכים שהוצגו בפניו ללא בדיקה. עם זאת, השופט מוצא כי טענותיו של חלפון חסרות אמינות ואינן עומדות למבחן. ראשית, השופטת מציינת כי ההלוואה הועברה לחשבון חברה, שהיה בבעלותו ובשליטתו של חלפון. אין בכך כדי להצביע על כך שההלוואה ניתנה באופן ספציפי לחברה. יתר על כן, השופט סבור כי לא סביר שלבני תסכים להמתין למעלה מעשור כדי להחזיר את ההלוואה ללא תשלומים חלקיים, מה גם שההלוואה צברה ריבית. שנית, השופטת בוחנת את מהותו של הסכם המכר ומוצאת כי לכאורה מדובר בעסקת מכר של ממש. ההסכם דווח לרשויות, והמיסים שולמו כנדרש בחוק. בנוסף, חתם חלפון על המסמכים הדרושים והסמיך עורך דין לפעול מטעמו להשלמת העסקה. השופט מתייחס גם להסכם נוסף שנחתם בין הצדדים במקביל להסכם המכר, שלא נחשף לגורמים חיצוניים. הסכם זה מאשר כי חובו של חלפון ללבני מהווה את התמורה בחלקה וכי רישום המגרש על שמה של לבני יפרע חוב זה. השופט מוצא כי הסכם זה מהווה ראיה ישירה לכוונות הצדדים בעת המכירה ומחזק את הטענה כי מדובר במכירה של ממש. השופט מתרשם מאמינות עדותם של לבני והעד ומוצא אותה עולה בקנה אחד עם העובדות. מנגד, עדותו של חלפון מעוררת תהיות, וטיעוניו אינם משכנעים, בעיקר בנוגע להיעדר מועד פירעון ההלוואה. השופט בוחן גם טיעונים נוספים שהעלה חלפון, כגון סוגיית הפיצויים, שווי המגרש ועסקה נפרדת בין הצדדים, ומוצא אותם לא משכנעים. יש לציין כי מסמך המציג לכאורה חשבונאות של ההלוואה משנת 2009, שהוצג על ידי חלפון, נחשב לעדות שמיעה ולכן לא ניתן להשתמש בו כדי לאמת את תוכנו. השופט דן גם בקבילות הקלטות שהגיש חלפון כראיה וקובע כי מלבד זיהוי הדוברים, לא מתקיימים התנאים הטכניים לקבילותם. לכן, הם מקבלים משקל מועט או ללא משקל. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת הנאשמים, וקובע כי חלפון לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. התביעה נדחית, וחלפון חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 23 אלף שקל בתוך 30 יום. ההחלטה מתבססת הן על חוסר הצדק בטיעוניו של חלפון והן על חוסר הניקיון שלו בהצגת טענותיו, שכן הסתיר את ההסכם הנוסף. השופט מגיע למסקנה כי תביעתו של חלפון לסעד הצהרתי לא הייתה ראויה ודוחה אותה, ומורה לתובע לשאת בהוצאות המשפט.