ע"פ 5541/11

תקציר

השופט דנציגר דחה הן את ערעורם של רועי ואופיר על הרשעתם בשוד והן על חומרת עונשם. תחילה סיכם השופט את העובדות שהובילו להרשעתם של שני המערערים בשוד שבוצע באופן מתוחכם, במסגרתו התחזו לשוטרים על מנת להונות את המתלונן כך שימסור להם את תכולת הכספת שלו. לאחר מכן פנה השופט לדון בטיעונים המשפטיים שהעלה רועי, שטען כי יש לסווג את האירוע כגניבה ולא כשוד, שכן לא מדובר באלימות או איום באלימות. השופט בחן בדקדקנות את הדרישות לעבירת השוד כפי שנוסחו בסעיף 402 לחוק העונשין והגיע למסקנה כי אכן מדובר באלימות ובאיום באלימות כלפי המתלונן ורכושו. השופט הסביר כי די באיום באלימות הגלום באירוע כולו, לרבות איזוק המתלונן, כדי לבסס את עבירת השוד. השופטת דחתה גם את טענותיו של רועי בדבר היעדר קשר סיבתי בין האלימות לבין הגניבה, והדגישה כי האירוע האלים המתמשך החל עוד בטרם נלקח הרכוש. באשר לערעורים על חומרת העונש, ציין השופט את חומרתן הכללית של עבירות השוד ואת נסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, לרבות תכנון מדוקדק של השוד וניצול לרעה של מעמדם של המערערים כ"שוטרים". בהתחשב בנסיבותיהם האישיות של המערערים ובעובדה ששניהם הביעו חרטה, הגיע השופט למסקנה כי העונשים שהוטלו על ידי בית המשפט המחוזי – שש שנים ושמונה חודשי מאסר לרועי ושבע שנים וארבעה חודשים לעופר – היו סבירים ואינם מצדיקים התערבות בערעור. בפרט, השופט מצא כי חלקם של המערערים באירוע היה שווה, וההבדל ברישומם הפלילי אינו מצדיק עונש קל יותר לעופר. לבסוף, התייחס השופט לסוגיית הפיצויים עליהם הורה בית המשפט המחוזי והגיע למסקנה כי בית המשפט הפעיל כראוי את שיקול דעתו בעניין זה. לפיכך נדחו שני הערעורים. השופטת ארבל והשופט סולברג הסכימו עם ההחלטה.