ע"א 109/87

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותם של דיני נכסי נפקדים, ובפרט האם היה על בית משפט קמא להבחין בין היעדרות של בעלי נכסים לעומת היעדרות הנכסים עצמם. הטענה שהוצגה הייתה כי די בהיעדרות של בעל זכויות כלשהו כדי לסווג נכס כנפקד, ובכך מחייבת דיון נפרד בבעלים ובנכסים. אולם, טענה זו נדחתה בשל היעדר תימוכין ראייתיים והנחה פרשנית שגויה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנפקת תעודת נפקדות לאדם אינה מוכיחה באופן אוטומטי בעלות על הנכס, וללא הוכחת היעדרות הנכס הערעור נדחה. העניין הסתבך עוד יותר בשל סוגיית תום הלב בעסקאות של נכסי נפקדים. בית המשפט הפעיל אמת מידה סובייקטיבית כדי לקבוע כי הצדדים המעורבים פעלו בחוסר תום לב, ביודעם את מציאות הדיירים בשטח. טענת תום הלב של המערערת נחלשה בשל אי בירור נאות של המצב המשפטי או הכרה באכלוס בפועל של המשיבים. בנוסף, הדיון נגע במושג התמורה במונחים של דיני עסקאות קניין, תוך הבחנה בין "שווי" ל"תמורה" כדי לקבוע אם תשלומים חלקיים או עתידיים זכאים לדוקטרינות תקנת השוק. בית המשפט הגיע למסקנה כי היעדר בדיקה של אכלוס קודם ועסקאות מהווה חוסר תום לב. כך, פסק בית המשפט לטובת המשיבים, תוך שהוא מכריז על הקביעה הראשונית של היעדרות כשגויה ומבטל עסקאות עוקבות הקשורות לחלקות מסוימות, תוך הכרה באי יכולת התיקון של הליקוי, והפך את ההעברות ללא תקפות עבור כל הצדדים המעורבים.