ת"א 13230-12-11

תקציר

התובע, בעל מבנה מגורים בירושלים, תבע את הדיירות המוגנת לפינוי ולתשלום דמי שימוש, משלוש עילות. ראשית, אי תשלום שכר דירה; שנית, נטישת החכירה והעברתה לאחרים; ושלישית, נזק מכוון לדייר. הנתבעות הן רבקה לוי, הדיירות המוגנת; עזריה לוי, בנה; וחי נח, נכדה. עילת הפינוי הראשונה בוטלה במהלך ההליך, לאחר שהתברר כי דמי השכירות שולמו במלואם. נקבע כי רבקה לוי הייתה דיירת מוגנת מאז שנות החמישים. בית המשפט קבע כי היא דיירת נגזרת, שכן בעלה המנוח, השוכר המקורי, לא כרך אותה בחוזה השכירות מכוח דיני השליחות או חזקת שיתוף הפעולה. בית המשפט בחן האם מעברה של רבקה לבית אבות מהווה נטישת הנכס. הוכר כי רבקה לא התגוררה בדירה כעשר שנים, דבר המעיד על נטישה. עם זאת, הראיות הראו כי המעבר והשהות הממושכת בבית האבות נבעו מצורך רפואי, ולא מתוך בחירה חופשית. לפיכך, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח נטישה. לאחר מכן דן בית המשפט בטענת הנתבעים כי עזריה לוי, בנה של רבקה, זכאי לזכויות דיירות מוגנות לפי סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר, העוסק בזכויותיו של דייר "דחוי". בית המשפט קבע כי יש להחיל את הסעיף במקרה הנוכחי, שכן עזיבתה של רבקה את הדירה הייתה שלא מרצון. לפיכך, עזריה הוכרה כדיירת דחויה, הזכאית לזכויות דיירות מוגנות. גם הטענות הנוספות הנוגעות לנזק לכאורה שנגרם לדירה עקב שיפוץ ללא הסכמת הבעלים, ומתן אפשרות לנח להתגורר בדירה ללא רשות, נדחו. בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעים לפיה השיפוץ לא שינה את מבנה הדירה וכי הוא בוצע בהסכמת הבעלים. באשר למגוריו של נוח, קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה כי בא כוחה לא נתן רשות לנח להתגורר בדירה. עם זאת, מאחר שלא התקבלה הסכמתו של התובע למגוריו של נוח, הוא לא יוכל להמשיך להתגורר בדירה מבלי לשלם שכר דירה. תביעת הפינוי ודמי השימוש נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 8,500 ₪. השופט עודד את הצדדים למצוא פתרון פשרה.