ע"ע 1947-10-11

תקציר

בית הדין קבע כי על החברה לשלם לעובד פיצויי פיטורים והפרשי שכר, אך הצדיק שלא לשלם את מלוא פיצויי הלנה הנתבעים, והפחית אותם לסכום הפרשי ההצמדה והריבית כנדרש בחוק. התפטרותו של העובד עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה מזכה אותו בפיצויי פיטורים, ובית הדין לא מצא טעם לערער על קביעת בית הדין האזורי בעניין זה. טענת החברה כי שיעור שכרו הקבוע של העובד נמוך מזה שנפסק על ידי בית הדין האזורי נדחתה מחוסר ראיות, ובית הדין הסכים עם קביעת בית הדין האזורי כי אין לנכות משכרו של העובד סכום בגין אי מתן הודעה מוקדמת. באשר להלנת פיצויי פיטורים, בית הדין מצא הצדקות להפחתת פיצויי הלנה, בהתחשב בגרסותיו המעורפלות של העובד לגבי נסיבות התפטרותו, ובטענת החברה כי פיצויי הפיטורים לא הוזכרו בסיכומי העובד. בית הדין הסכים עם הוראת בית הדין האזורי לתשלום הפרשי שכר, שכן היא התבססה על טענתו וחישוביו המהימנים של העובד, והחברה לא הציגה סתירה משכנעת. עם זאת, בית המשפט מצא לנכון בערעור שהגישה החברה בעניין פיצוי הלנה בגין הפרשי שכר, וקבע כי קיימת מחלוקת מהותית לגבי הסכום הנתבע. כמו כן, בית הדין ציין כי על חלק מהפרשי השכר הנתבעים חלה התיישנות של שנה, וכבר פג תוקפם. עם זאת, ללא קשר לתקופת ההתיישנות, החליט בית המשפט להפחית את פיצוי הלנה בגין הפרשי שכר בשל קיומו של סכסוך של ממש. לבסוף, דחה בית המשפט את ערעור החברה בעניין ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי, ואישר את החיוב בסך 5,000 ₪ בגין הוצאות משפט.