ע"א 55608-02-18

תקציר

השאלה המרכזית העומדת בפני בית המשפט היא האם הוגש ערעור בתוך המועד. המבקשים ביקשו לדחות את הערעור, בטענה שהוא הוגש שבוע לאחר המועד האחרון. לטענת המבקשים, פסק הדין נמסר למשיבים ביום 3.1.2018 או ביום 4.1.2018, כך שהערעור יינתן ביום 23.2.2018 ומועד ההגשה בפועל הוא 25.2.2018 מחוץ למועד. המשיבים טענו כי קיבלו את פסק הדין רק ביום 8.1.2018, כלומר הערעור הוגש במועד שכן המועד האחרון יוארך ל-25 בפברואר. עוד טענו המשיבים כי פסק הדין לא ניתן כדין שכן שיטת משלוח הפקסימיליה בה נקטו המבקשים לא עמדה בדרישות הרגולטוריות, והודעת הוואטסאפ לא הייתה שיטת מסירה תקפה. בית המשפט מצא כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להראות כי פסק הדין ניתן למשיבים ביום 3.1.2018 או ביום 4.1.2018. טענת המשיבים כי לא קיבלו את פסק הדין עד ליום 8.1.01 נתמכה בתצהיר, בעוד שראיות המבקשים לא הספיקו להוכחת מועד מסירה מוקדם יותר. משלוח הפקסימיליה של המבקשים לא עמד בתקנות, ולא נמצאה כל ראיה למסירה כדין. זאת ועוד, התנהלות המשיבים לא הצביעה על ניצול לרעה של זכות או חוסר תום לב, שהיו עשויים להצדיק סטייה מכלל ההמצאה. לפיכך, חריג הידע לא חל, ותקופת הערעור חושבה על בסיס מועד ההמצאה הנטענת. מאחר שהמשיבים קיבלו את פסק הדין ביום 8.1.01, כפי שטענו, המועד האחרון להגשת ערעור היה 22 בפברואר, אותו החמיץ ההגשה מיום 25.2.02. עם זאת, בית המשפט בחר שלא לדחות את הערעור בנימוקים אלה, והותיר את ההחלטה בידי כבוד השופט ויצמן וסירב לפסוק הוצאות למי מהצדדים.