עת"מ 42285-11-10

תקציר

פסק דין זה דן בתשע עתירות שהגישו קלינאי תקשורת נגד המשיב, משרד הבריאות. העותרים מערערים על החלטת המשיב לסרב להנפיק להם תעודה, שתאפשר להם להמשיך לעבוד כקלינאי תקשורת, בנימוק שלא עמדו בדרישות לפי הוראות המעבר של חוק הסדרת מקצועות הבריאות. סלע המחלוקת העיקרי נסוב סביב השאלה האם העותרים עסקו בקלינאות תקשורת בישראל בהיקף ניכר לפחות חמש שנים לפני תחילתו של החוק. בית המשפט בחן את נסיבותיו הספציפיות של כל עותר ואת היסטוריית עיסוקו. פסק הדין מפרט את תקופות העיסוק השונות להן טוענים העותרים, לרבות "התנסות מודרכת" שהושלמה במסגרת לימודיהם, התמחותם ועבודתם במוסדות שונים. בית המשפט בחן האם יש להכיר בתקופות אלה כ"כיבוש" כמשמעותו בחוק. נקבע כי לא ניתן להכיר ב"חוויה המודרכת", שהייתה חלק מלימודיהם של העותרים, כ"עיסוק" על פי החוק, בעקבות פסק דין קודם בעניין שריד. בית המשפט נקט גישה גמישה בקביעת "קנה המידה המשמעותי" של העיסוק, וקבע את נקודת המוצא להכרה ב-10 שעות עבודה בשבוע. פסק הדין מפרט את תקופות העיסוק המוכרות לכל עותר, תוך התחשבות באופי, בהיקפה וברציפות עבודתו. בסופו של דבר הותרו עתירותיהם של רייזמן, וולצר וג'אפין, שכן הם צברו תקופת עיסוק מספקת בהיקף ניכר, ובכפוף למילוי תנאים אחרים על פי החוק, הם היו זכאים לקבל תעודת קלינאי תקשורת. שש העתירות הנותרות נדחו, מאחר שהעותרים לא הצליחו להגיע לחמש שנות העיסוק הנדרשות בהיקף משמעותי. בית המשפט הכיר בקשיים שמציבות הוראות המעבר של החוק ובהשפעה על העוסקים הוותיקים, אך הדגיש כי הוא מחויב ללשונו המפורשת ולדרישות החקיקה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.