בג"צ 425/89

תקציר

העתירה מערערת על החלטת הפרקליט הצבאי הראשי שלא להעמיד לדין את המשיב 4, אל"מ יהודה מאיר, בפני בית דין צבאי מיוחד בגין עבירה של חבלה מכוונת בנסיבות מחמירות. האירועים המדוברים התרחשו בינואר 1988, במהלך המרד, כאשר אל"מ מאיר הורה לכאורה לפקודיו לאסוף תושבים ערבים מכפריהם בשומרון, לאזוק אותם ולהכות אותם קשות. הפצ"ר, שהכיר בחומרת מעשיו של אל"מ מאיר, החליט שלא להעמידו לדין ובמקום זאת פתח בהליכים משמעתיים. העותרים, שחלקם נפלו קורבן למכות, טוענים כי החלטת הפצ"ר הייתה בלתי סבירה, נעדרת תום לב ונבעה משיקולים שרירותיים. הם מדגישים את הימנעותו של הפצ"ר מהעמדה לדין של אל"מ מאיר בגין העבירה המהותית וטוענים כי הדבר מהווה אפליה לעומת חיילים וקצינים אחרים שנשפטו על עבירות פחותות. בנוסף, הם טוענים כי ההליך המשמעתי לא היה ראוי וכי אל"מ מאיר היה צריך להישפט בפני בית דין צבאי. בג"ץ, לאחר שבחן את הנימוקים להחלטת הפצ"ר, מסכים עם העותרים. היא מוצאת את ההחלטה בלתי סבירה באופן מהותי, ומדגישה כי פקודתו של אל"מ מאיר הייתה בלתי חוקית בעליל וראויה לגינוי. חלוף הזמן שחלף מאז האירוע, העמימות לכאורה בנוגע לשימוש בכוח וסיום שירותו של אל"מ מאיר בצה"ל אינם נחשבים להצדקות תקפות. בית המשפט מדגיש את האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם עבריינים ובשמירה על טוהר הנשק, במיוחד בהקשר הצבאי. כמו כן, היא דוחה את הטענה כי ההליך המשמעתי ופרישתו של אל"מ מאיר מצה"ל נותנים מענה מספק להתנהגות הפסולה. השופטים מסכימים כי החלטת הפצ"ר אינה עומדת בסטנדרט הסבירות הנדרש, והם מדגישים את הצורך בתגובה מידתית לחומרת המעשים. כתוצאה מכך, בית המשפט נעתר לעתירה והופך את הצו המותנה הקודם למוחלט. היא מצווה על המשיבים 3-1 לפצות את העותרים בהוצאות משפט, ואילו המשיב מס' 4 נדרש לשלם סכום נמוך יותר.