ת"א 1864/96

תקציר

בפסק הדין נקבע כי התובעים לא הצליחו להוכיח, בוודאות מספקת, את מיקומה המדויק של חלקת האדמה המדוברת וכי היא מצויה בשטח הפקר כטענתם. במקום זאת, הראיות מראות כי השטח היה בתחומי מדינת ישראל ותחת שליטתה בפועל לפני 1967. על הקרקע התגוררו אזרחים ישראלים והיא נוהלה על ידי רשויות המדינה השונות. עדותו של השמאי מטעם התובעים לא הייתה משכנעת דיה כדי להכריע את הממצאים לטובתם. ההסכם שנחתם על ידי ועדת שביתת הנשק בשנת 1951, המשמש את התובעים כראיה, אינו תומך בטענותיהם משום שהוא הסכם בין מדינות ואינו קובע את הגבול או הריבונות. בית המשפט מקבל את טענת הנתבעים כי הקרקע לא הייתה בשטח הפקר אלא בשטח מדינת ישראל. בנוסף, תעודת שר החוץ מאשרת את מיקום הארץ בתוך גבולות ישראל. עוד צוין בפסק הדין כי טענות התובעים וראיותיהם, לרבות המניפסט משנת 1948 והסכם האכלוס משנת 1951, אינם מספקים בסיס מוצק לטענותיהם. בית המשפט מגיע למסקנה כי המקרקעין לא היו בשטח הפקר ודוחה את התביעה, ללא צווים בדבר הוצאות, ומציין כי אין צורך לדון בטענות הנתבעים בדבר התיישנות ושיהוי.