דב"ע לז/44 - 3

תקציר

המקרה סובב סביב עובד שפוטר מתפקידו במוסד חינוכי, לכאורה שלא כדין ובניגוד להסכם קיבוצי. העובדת הגישה תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב בבקשה למתן פסק דין שיכריז על הפיטורים כבלתי חוקיים. עם זאת, בית הדין האזורי דחה את התביעה והורה לבא כוח העובד לשלם באופן אישי את הוצאות המעסיק ושכר טרחת עורך דין. הדבר הוביל את העובד לערער על ההחלטה בעניין הפיטורים ועל החיוב האישי בהוצאות משפט. הערעור התמקד בפרשנותה של החברה, כאשר בא כוח העובד טען כי היא כוללת הן את העילות המהותיות לפיטורים והן את ההליך שננקט. בא כוח המעסיק, לעומת זאת, טען כי החברה התייחסה אך ורק לשיטת הפיטורים. בית הדין הסכים עם פרשנות המעסיק, בהתבסס על כתבי הטענות, הראיות והדיונים בפועל במהלך הדיון בבית הדין האזורי. לאחר שקבע את היקף הדיון, מצא בית הדין כי אין צורך להתעמק בשאלה האם ההסכם הקיבוצי מספק רשימה ממצה של עילות פיטורים. די היה לקבוע אם התקיימו הדרישות הפרוצדורליות לפיטורים שנקבעו בהסכם. בית הדין קבע כי המעסיק עמד בנהלים אלה, שכללו מתן התראות והתייעצות עם ועד העובדים. באשר לעיתוי הסכמת ועד העובדים, קבע בית הדין כי אמנם היה צריך לקבל את ההסכמה לפני הפיטורים, אך ההסכמה המאוחרת אינה הופכת את הפיטורים לפסולים. עם זאת, הפיטורים ייכנסו לתוקף רק מיום קבלת ההסכמה. עוד הבהיר בית הדין כי יש להסדיר מראש זכויות מהותיות הקשורות לפיטורים תוך הימנעות משיקולים רטרוספקטיביים. העובד הצליח בערעורו בעניין החיוב האישי בהוצאות משפט, כאשר בית המשפט ציין כי אמנם מותר, אך מדובר בצעד חריג ומיותר במקרה זה. ההחלטה לחייב את עורך הדין באופן אישי התהפכה, אם כי העובד עדיין נדרש לשלם את הוצאות המעסיק. לסיכום, ערעורו של העובד התקבל באופן חלקי. פסק הדין שונה כך שהעובד יקבל שכר שלא שולם לו מיום הפיטורים ועד תום שבעת הימים שלאחר שוועד העובדים היה צריך לתת את הסכמתו. בנוסף, בוטל החיוב האישי בהוצאות משפט, אך העובד עדיין היה אחראי להוצאות המעסיק ולהוצאות הערעור.