ע"פ 133/79

תקציר

מדינת ישראל ערערה על החלטת בית משפט השלום באילת להעניק למשיב חיים ממן ארכה שנייה לסגירת עסקו ללא רישיון. הצו הראשון, שהוצא בדצמבר 1978, נתן לממן ארבעה חודשים לסגור את העסק. במאי 1979 ביקש ממן וקיבל שלושה חודשים נוספים. המדינה טענה כי בית משפט השלום נעדר סמכות ליתן ארכה שנייה, וביקשה פסק דין שיבהיר את סמכויות בית המשפט במקרים כאלה. בית המשפט העליון הסכים עם המדינה וקבע כי לבית משפט השלום אין סמכות ליתן את הארכה השנייה. היא נימקה זאת בכך שצו סגירה, כהגדרתו בסעיף 16 לחוק רישוי עסקים, אינו עונש אלא אמצעי נוסף לאחר הרשעה. מאחר שהצו אינו עונש, סעיף 87 לחוק העונשין, המאפשר לבתי המשפט לדחות את ביצוע גזרי הדין, אינו חל. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי צווי סגירה ניתנים להוצאה לפני הרשעה, ואינם בלעדיים לרשות השופטת, שכן הם יכולים להינתן גם על ידי גורמים מנהליים. הדבר מצביע על כך שצווים כאלה אינם עונשיים. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי סמכותו של בית משפט השלום נפסקת עם מתן גזר הדין, ואין לו סמכות לדון בבקשות נוספות להארכת מעצר. לבסוף, ציין בית המשפט כי ההשפעה המצטברת של שתי ההארכות הסתכמה למעשה ברישוי הפעילות העסקית הבלתי חוקית, דבר שבית המשפט אינו מוסמך לעשות. לפיכך התקבל הערעור, והחלטת בית משפט השלום שהעניקה את הארכה הנוספת בוטלה.