עמ"נ 11002-10-18

תקציר

בית המשפט אינו מוצא פגמים מינהליים בהחלטתו של המשיב לבטל את רישיון הישיבה של המערער. פסק דינו של המשיב מתבסס על סעיף 2(ד) לחוק הכניסה לישראל, האוסר על מתן אשרות או רישיונות ישיבה למי שאינם אזרחים ישראלים המפרסמים ביודעין קריאה פומבית לחרם על מדינת ישראל. על פי החוק, לשר הפנים סמכות להעניק רישיונות ישיבה והוא בעל שיקול דעת רחב בקבלת החלטות כאלה. בית המשפט יתערב רק במקרים חריגים בהם נפלו פגמים בתהליך קבלת ההחלטות, ואין זה מקרה כזה. מעורבותה של המערערת בארגון שמטרתו לפגוע במדינת ישראל באמצעות חרמות ואי גילויה לפעילות זו בפני הקונסוליה וקציני הגבול מצדיקים את ביטול רישיונה. החלטת המשיב סבירה ומידתית, חרף טענות המערערת כי יש להחיל קריטריונים שונים לביטול רישיונות ישיבה קיימים. יתר על כן, בית המשפט מדגיש כי ההחלטה אינה משקפת עמדה אידיאולוגית כלשהי ומכירה בזכותה של מדינה מתוקנת להגן על האינטרסים החברתיים והכלכליים שלה. קריאות לחרם נגד המדינה מהוות עידוד לפעולות בלתי חוקיות ופוגעות ברווחתה החברתית והכלכלית של המדינה. כל מקרה נבחן לגופו, ונסיבות המערער ייחודיות. לפיכך, הערעור נדחה.