ע"א 10191-05-11

תקציר

הערעור והערעור שכנגד עוסקים בפסיקת גובה הפיצויים המגיעים לחוסאם אל-אוברה, שנפגע בתאונת דרכים בגיל עשרים. בית משפט קמא מצא את המשיבים אחראים לנזקיו של המערער וניתן פסק דין חלקי. הערעור מתייחס לפסיקת הנזק בלבד. המערער טוען כי בית המשפט קיפח אותו בכך שקבע את בסיס שכרו העתידי על 6,000 ₪, במקום השכר הממוצע במשק, ולא פיצה אותו כראוי בגין נכות תפקודית, הוצאות רפואיות וסיוע צד ג'. בתוך כך, בערעור שכנגד טוען המשיב כי בית המשפט פיצה את המערערת יתר על המידה, וטוען כי בסיס השכר והנכות התפקודית צריכים להיות נמוכים יותר. בית המשפט קובע כי בחירותיו של המערער בעת התאונה – צעיר מהחברה הערבית בעל השכלה של שמונה שנים ועבודה כטרקטור – אינן קובעות באופן סופי את כושר השתכרותו. לפיכך, אין לקבוע את בסיס השכר בשיעור הנמוך יותר של 6,000 שקל, ולהעלותו ל-7,000 שקל. באשר לנכות תפקודית, קביעת בית המשפט כי היא נמוכה מהנכות הרפואית היא סבירה ולא תשתנה, שכן חוות דעתו של המומחה לגבי נכותו העתידית של המערער לא עורערה על ידי המשיבים. בגין ראשי הנזק הנוגעים להוצאות, ניידות וסיוע לצד ג', פוסק בית המשפט למערער תוספת של 140,000 ₪, נוכח הפגיעה הקשה וההחמרה הצפויה במצבו בעתיד. לבסוף, בית המשפט לא יתערב בפסיקתו של בית משפט קמא בגין כאב וסבל, שכן הוא פועל על פי התקנות לקביעת פיצויים אלה. סיכומו של דבר, בית המשפט מקבל את ערעורו של המערער ודוחה את הערעור שכנגד. פסק דינו של בית משפט קמא תוקן כך שישקף בסיס שכר של 7,000 ₪, ועוד 140,000 ₪ עבור הוצאות, ניידות וסיוע לצד שלישי. סכום זה יישא ריבית ועורכי דינו של המערער יקבלו שכר טרחה בשיעור של 13%.