דב"ע נה/234-9

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על פסק דין בעניין תשלום קצבת זקנה רטרואקטיבית ממוסד לאומי. המערער החמיץ בעבר את המועד האחרון להגשת תביעה לפנסיה האמורה וכעת הוא מבקש הארכת מועד לשם כך, בהסתמך על שינוי שחל לאחרונה בפסיקה המזכה אותו כעת בפנסיה. פסק הדין מכיר בכך ששינוי בפסיקה יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת בכפוף לשני תנאים: סמיכות הזמן בין פסק הדין נשוא הערעור לבין הפסיקה החדשה, ופניית המערער לבית המשפט בסמוך לאחר פסק הדין החדש. התנאי הראשון מתקיים אם המבקש פונה לבית המשפט מיד לאחר שנודע לו על השינוי בפסיקה, אך התנאי השני דורש שהזמן בין פסק הדין המקורי לשינוי הפסיקה יהיה עקבי. במקרה זה, פסק הדין המקורי ניתן בשנת 1992, והשינוי הרלוונטי בפסיקה חל בשנת 1995, כלומר התנאי השני אינו מתקיים. עוד צוין בפסק הדין כי הזכות לפנסיה אינה מוחלטת והיא מותנית בהגשת תביעה בפרק הזמן שנקבע. בסופו של דבר, הערעור נדחה בנימוק שהשינוי בפסיקה אינו משנה בדיעבד את נסיבות המקרה. מפסק הדין עולה כי סיכויי ההצלחה של המערער בפנייה חוזרת למוסד עצמו עשויים להיות גבוהים יותר, שכן סביר להניח שהמוסד ישקול מחדש את התביעה לאור ההתפתחויות המשפטיות האחרונות.