ע"א 7274-01-24

תקציר

ניתוח משפטי זה עוסק בערעור שהגישה שרית קילקר (המערערת) על פסק דין של בית משפט השלום ברחובות. פסק הדין, שניתן ביום 8.8.2023, קיבל במידה רבה את טענותיהם של משה ורויטל אלמוג (המשיבים). הסכסוך המרכזי סובב סביב זכויות גישה וחששות לפרטיות בתוך נכס של בית דו משפחתי. **I. רקע והיסטוריה פרוצדורלית** * הנכס המדובר הוא בית דו משפחתי הממוקם בגוש 3872, חלקה 163, ברחוב אם כל חי בגדרה. המערערת מתגוררת ביחידה האחורית, והמשיבים מתגוררים ביחידה הקדמית. * המשיבים רכשו את זכויותיהם ביחידה הקדמית ביום 30.4.2018. קודם לכן, ביום 12.2.2018, נחתם "הסכם שיתוף" בין בעלי הזכויות במקרקעין. * ביום 1.1.2019 הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום, בטענה כי המערערת מנעה מהם להשתמש במעבר והתקינה מצלמות, ובכך פגעה בפרטיותם. טענתם התבססה על הוראות הסכם השיתוף. * יש לציין כי היו הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים בנוגע להסכם השיתוף ולזכויות הקניין. המערערת הגישה בעבר תביעות למחיקת הסכם השיתוף ממרשם המקרקעין ולאכיפת הסכם מכר משנת 2016, בטענה לבעלות על היחידה האחורית. טענות קודמות אלה נדחו על ידי בית המשפט, וגם הערעורים שבאו לאחר מכן נדחו. **השני. פסק הדין של בית משפט השלום** פסק דינו של בית משפט השלום מיום 8.8.2023 פסק לטובת המשיבים ברוב הסעיפים: * הוא הכריז על הסכם השיתוף כתקף ומחייב. * הוא אישר את זכותם של המשיבים להשתמש בנתיב הגישה, וקבע כי זכויות הבעלות בגישה זו שייכות להם. * נקבע כי זכויותיה של המערערת מוגבלות לשימוש באזור השביל, ואוסרות עליה לנעול את השער. * הוא קבע כי למערערת אין זכות להתקין מצלמות, והצבתן מהווה פגיעה בפרטיות המשיבים. * המערערת חויבה לשלם 5,000 ₪ כפיצוי בגין הפגיעה בפרטיות ולפרק את המצלמות שהותקנו. **השלישי. הערעור והטיעונים המשפטיים** המערערת ערערה על החלטת בית משפט השלום והעלתה מספר טענות: * **סמכות שיפוט:** המערערת טענה כי התביעה היא, במהותה, תביעה מוסווית להצהרת בעלות, החורגת מסמכותו המהותית של בית משפט השלום. * **אופיו המחייב של הסכם השיתוף:** המערערת טענה כי הסכם השיתוף אינו מחייב אותה. * **ידיעת המשיבים ושימושם:** המערערת טענה כי המשיבים רכשו את זכויותיהם כאשר השער כבר היה נעול וכי הם לא השתמשו בנתיב הגישה. עוד טענה כי למשיבים לא הייתה זכות להשתמש בנתיב הגישה על פי הסכם המכר שלהם. **הרביעי. החלטת ערכאת הערעור והנימוקים המשפטיים** ערכאת העררים, שעניינה את השופטת הבכירה מיכל נדב, המשנה לנשיאה השופטת חנה קיציס והשופטת יסכה רוטנברג, דחתה את הערעור** על סמך תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. נימוקי בית המשפט הם כדלקמן: * **תחולת תקנה 148(ב):** בית המשפט מצא כי התקיימו כל התנאים לדחיית הערעור לפי תקנה זו. תקנה זו מאפשרת לדחות ערעור ללא דיון מלא אם ניכר כי אין מחלוקת אמיתית, הממצאים העובדתיים של ערכאה קמא נתמכים בראיות, והמסקנה המשפטית מבוססת. * **ממצאים עובדתיים:** בית המשפט קבע כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים של בית משפט השלום. ממצאים אלה, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, היוו את הבסיס למסקנה המשפטית. * **אין טעות משפטית:** בית המשפט לערעורים הגיע למסקנה כי החלטת בית משפט השלום לא הכילה טעות בדין. * **טיעון סמכות שיפוט:** * בית המשפט ציין כי המערערת לא העלתה את סוגיית הסמכות המהותית בפני בית המשפט קמא. לפיכך, לא ניתן היה להתייחס לטענה זו לראשונה בשלב הערעור, תוך הסתמכות על תקדים (ע"א 2521/23 וקנין נ' מילר). * כך או כך, בית המשפט לערעורים סבר כי התביעה, במהותה, נוגעת להחזקה ולשימוש בקרקע, המצויה בסמכותו של בית משפט השלום. * **סיכום:** הערעור נדחה. המערערת חויבה לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים בסך של 20,000 ₪, והערבות שהפקידה המערערת הורתה להעביר למשיבים. **V. עקרונות משפטיים וחידושים** * **האופי המחייב של הסכמים:** המקרה מאשר מחדש את העיקרון שהסכמים שנחתמו כדין, כגון הסכם השיתוף, מחייבים את הצדדים. ניסיונותיה הקודמים של המערערת לפסול הסכם זה כבר לא צלחו, וזה היה גורם משמעותי בהחלטת בית המשפט לערעורים. * **זכות גישה ושימוש:** קביעת בית המשפט כי למשיבים זכויות בעלות על נתיב הגישה וכי למערערת הייתה זכות שימוש בלבד מדגישה את ההבחנה בין בעלות לבין זכויות טובת הנאה. פעולותיה של המערערת של נעילת השער והתקנת מצלמות חרגו מזכות השימוש המוגבלת שלה. * **זכויות פרטיות:** פסק הדין מדגיש את ההגנה המשפטית הניתנת לפרטיות. הצבת מצלמות באופן הפוגע בפרטיותם של המשיבים ללא הסכמתם נחשבת לפגיעה המביאה לפיצוי. זה עולה בקנה אחד עם עקרונות כלליים של דיני נזיקין וחוקי פרטיות ספציפיים פוטנציאליים. * **הוגנות דיונית וביקורת ערעור:** תחולתה של תקנה 148(ב) מעידה על עיקרון של יעילות שיפוטית. הוא מאפשר לבתי משפט לערעורים לדחות ערעורים חסרי בסיס, וחוסך משאבים שיפוטיים. סירובו של בית המשפט לדון בטענת הסמכות בשלב הערעור מחזק גם הוא את העיקרון שעל הצדדים להעלות את כל הטענות הרלוונטיות בפני בית המשפט קמא. * **סמכות בית משפט השלום:** הבהרת בית המשפט כי טענות הנוגעות להחזקה ושימוש במקרקעין נופלות בסמכותו של בית משפט השלום היא נקודה משמעותית לגבי חלוקת הסמכויות בין ערכאות בית המשפט השונות. זהו גבול שיפוט משותף. * **Res Judicata and Collateral Estoppel:** אמנם לא נאמר במפורש כ-"res judicata" או "השתק בטחוני", אך התייחסותו של בית המשפט לניסיונותיה הכושלים הקודמים של המערערת לערער על הסכם השיתוף וזכויות הקניין מרמזת במשתמע כי עניינים אלה כבר הוכרעו ואינם פתוחים להתדיינות חוזרת בערעור זה. טענות המערערת בדבר ההסכם והזכויות היו ברובן חזרה על טענות שכבר נדחו. לסיכום, בית המשפט לערעורים אישר את פסק דינו של בית משפט השלום, תוך הדגשת אופיו המחייב של הסכם השיתוף, זכויות הגישה והשימוש, זכויותיה המוגבלות של המערערת והגנת הפרטיות. הערעור נדחה מטעמים פרוצדורליים ומהותיים, כאשר בית המשפט לא מצא טעות משפטית בממצאים או במסקנות של בית המשפט הנמוך.