ע"א 437/73

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על החלטה לדחות תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית שנגרמה לנערה צעירה. המקרה נסוב סביב הקשר הסיבתי בין רשלנות הרופא לבין הנזק שנגרם למערער. קביעתו של בית המשפט המחוזי התבססה על הטענה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. אלא שבית המשפט העליון, בפסק דין של השופט לנדוי, קבע אחרת. בית המשפט העליון הדגיש כי הסמכויות למינוי מומחים רפואיים המוקנות לבית המשפט אינן טכניות בלבד, אלא נועדו להסדיר עניין זה במלואו. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי די במאזן ההסתברות לטובת התובע כדי לבסס סיבתיות בתביעות רשלנות. באשר למינוי מומחה רפואי, קבע בית המשפט כי סמכותו הטבועה של בית המשפט לעשות כן מוגבלת בתקנות סדר הדין האזרחי. מאחר שהשופט מינה מומחה רפואי לפי תקנה שגויה, לא ניתן היה להתחשב בחוות דעתו של מומחה זה. עם זאת, די היה בראיות הקיימות, ובפרט עדותו של ד"ר אלטמן, כדי לבסס קשר סיבתי בין רשלנות הרופא לבין הנזק שנגרם למערער. לפיכך, החליט בית המשפט העליון לקבל את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך הערכת הנזקים, תוך שהוא מורה לפסוק למערער 30% מסכום הנזק שנקבע.