עת"מ 14977-03-13

תקציר

העותר הגיש עתירה נגד החלטת העירייה המשיבה להטיל עליו אחריות לארנונה הנוגעת לנכס מסחרי. המשיב רשם את העותר כמחזיק בנכס בשנת 2008, בעקבות הודעה שהגיש על כך. בהמשך טען העותר כי הוא אינו הבעלים או המחזיק בנכס וכי יש למחוק את שמו מהמרשם. העירייה טענה כי יש לדחות את העתירה על יסוד השיהוי של העותר בהגשה; כי היה על העותר להגיש התנגדות וערר; וכי רישומו של העותר כמחזיק בנכס היה כדין. בית המשפט הסכים עם העירייה בכל הסעיפים. ראשית, בית המשפט מצא כי העתירה אכן התעכבה, הן במישור הסובייקטיבי, שכן חלפו למעלה משנה וחצי ממועד היוודע לעותר על חוב המס ועד להגשת העתירה, והן במישור האובייקטיבי, שכן השיהוי פגע ביכולתה של העירייה לגבות את החוב. אמנם די בכך לבדו כדי לדחות את העתירה, אך בית המשפט גם קבע כי היה על העותר להגיש התנגדות וערעור, שכן עניינו לא עורר שאלות ציבוריות או עקרוניות. עוד קבע בית המשפט כי העירייה רשמה כדין את העותר כמחזיק על סמך ההודעה שהגיש, וכי מילאה את חובותיה בכך ששלחה לו הודעה על הפסקת החזקה. מנגד, העותר לא הודיע לעירייה כי אינו מחזיק עוד בנכס, כנדרש בחוק. טענות העותר כי לא היה מודע לחוב וכי העירייה פעלה כלפיו ברשלנות אינן מבוססות ובלתי סבירות ועל כן נדחו. לבסוף, מצא בית המשפט כי העירייה הקליטה באופן מהימן שיחה שקיימה עם העותר בנוגע לחוב, וכי אין כל אינדיקציה לכך שהעותר הכחיש את החוב באותה עת. העתירה נדחתה, והעותר חויב בהוצאות המשפט של העירייה.