עת"מ 8944-04-10
פסק-דין מנהלי תל-אביב-יפו
תקציר
המשיב ביקש לדחות את העתירה בנימוק של חוסר שפיות, חוסר תום לב ושפיטה עצמית של העותר, בטענה כי העותר לא יידע את בית המשפט במידע מרכזי. עוד טען המשיב כי העתירה הפכה תיאורטית שכן העותר איבד את רישיון השהייה הזמני שלו. עם זאת, השופט בחר לבחון את העתירה לגופה. השופט סיכם את המסגרת הנורמטיבית, תוך שימת דגש על שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים מכוח חוק הכניסה לישראל, המאפשר לשר להעניק אשרות ורישיונות שהייה. במסגרת שיקול דעת זה, מדיניות מאפשרת לזרים הנמצאים ביחסי ידועים בציבור עם אזרחים ישראלים או תושבי קבע להסדיר את מעמדם בישראל. השופט ציין כי העותרת לא עמדה בתנאים למדיניות זו, שכן שיקול הדעת חל רק על בני זוג של אזרחים ישראלים או תושבי קבע. השופט הסביר כי רישיון השהייה הארעי של העותר, שהתקבל מכוח החלטת ממשלה בעניין ילדי שוהים בלתי חוקיים, אינו מזכה אותם בהטבות נוספות, כגון החלת נוהל ידועים בציבור. יתר על כן, השופטת לא מצאה כל הצדקה לטענה כי נפגעה זכותה של העותרת לחיי משפחה, תוך הכרה בהבחנה בין זכויותיהם של אזרחים, תושבי קבע ותושבים ארעיים. באשר להחלטת הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים, הסכימה השופטת כי לא נפל פגם המצדיק התערבות שיפוטית, שכן הוועדה הפעילה את שיקול דעתה הרחב כראוי. לבסוף הבהירה השופטת כי פסק הדין לא פגע בפוטנציאל של העותרים לקבל רישיון ישיבה על בסיס שירותו הצבאי של ילדם. לפיכך נמחקה העתירה, וצו הביניים בוטל ללא כל נטל כספי על העותרים.
חקיקה מקושרת
עת"מ 8944-04-10 ינצ'אלון מונפונקלאנג נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, מנהלי (17.12.2014)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.