רע"א 3810/16

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת בין וילאר נכסים (1985) בע"מ לבין כרמיטל א. אל בע"מ בנוגע לטיבו של הסכם משנת 1989 שעניינו מבנה תעשייה. בורר קבע בשנת 1997 כי ההסכם הוא "הסכם מכר" וכי כרמיטל לא עמדה בהתחייבויותיה, אך גם קבע כי אם כרמיטל תשלים את הרכישה עד למועד שנקבע, זכויות הנכס יועברו אליהם. לאחר מחלוקות נוספות והליכים משפטיים, עתרה כרמיטל לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו מילאו את התחייבויותיהם, אך זו נדחתה. גם ערעוריה הבאים של כרמיטל נדחו. בעקבות זאת הוגשה תביעה נוספת של כרמיטל בנוגע להשבת תשלומיהם לוילאר, ובית המשפט המחוזי פסק לטובתם. תביעתה הנגדית של וילאר, שטענה כי כרמיטל חייבת לה כסף, נדחתה בנימוק שהבורר כבר טיפל בתביעות אלה. שני הצדדים ביקשו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהתבסס על שני חלקים עיקריים: קבלת תביעתה של כרמיטל ודחיית תביעתה שכנגד של וילאר. השאלה האם יש לסווג את פסק הדין כהחלטה לפי סעיף 38 לחוק הבוררות, שמשמעותה כי לא קיימת זכות ערעור, הופנתה להכרעת הדין. מסקנת פסק הדין היא כי קיים קשר מהותי הדוק בין הליך הבוררות לבין פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין עוסק בעיקר ביישום פסק הבורר ולכן הוא קשור קשר הדוק להליך הבוררות. למרות שוילאר טענו כי תביעתם שכנגד מעלה סוגיות שלא נדונו בבוררות, בית המשפט קבע כי הבורר אכן עסק בעניינים אלה. מכאן, שפסק הדין כולו נטוע בבוררות ומהווה המשך ישיר שלה. משכך, קבע בית המשפט כי חל סעיף 38 לחוק הבוררות, כלומר לאף אחד מהצדדים אין זכות ערעור, וסיווג ההליכים יישאר ללא שינוי. וילאר חויבה לכסות את הוצאותיה של כרמיטל בסך 3,000 שקל.