ע"א 38561-09-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לצ'קים אבודים שהפקיד לקוח בחשבונו בבנק. הלקוח, הפועל כערב, ביקש לנכות את סכום הצ'קים האבודים מהתחייבותו לבנק וכן טען לנזק לא ממוני. הבנק, לעומת זאת, טען כי הלקוח אחראי להפסד ולכן עליו לשאת בנטל. בית משפט קמא פסק לטובת הבנק, אך בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית משפט קמא לבחינה מחודשת, בפרט בכל הנוגע לצ'קים האבודים ולהגנות שהעלה הלקוח. בית המשפט העליון אף התווה את הדינים החלים ואת חובות הבנק כלפי לקוחותיו במקרים כאלה. לאחר עיון חוזר החליט בית משפט קמא כי הבנק אחראי לאובדן השיקים וכי ללקוח לא נגרם כל אשם תורם. עם זאת, היא העריכה את הנזק שנגרם ללקוח ופיצתה אותו בהתאם. הלקוח ערער על החלטה זו וטען כי על הבנק לשאת בכל נטל ההוכחה וכי אומדן הנזק אינו מספק. ערכאת הערעור הסכימה כי הערכת הנזק של בית משפט קמא סבירה במקרה של חלק מהצ'קים האבודים, אך הגדילה את הפיצוי בגין אחרים. כמו כן פסקה ללקוח 8,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש. ככלל, קבע בית המשפט כי על הבנק המשיב לפצות את הלקוח המערער בגין אובדן השיקים באמצעות ניכוי 49,000 ₪ מסכום התביעה, בנוסף לתוספת של 8,000 ₪ כנזק לא ממוני. ההחלטה הדגישה את חובות הבנק ואת זכויות הלקוח במצבים כאלה, במטרה לאזן את דינמיקת הכוחות ביניהם.