ד"מ 24687-12-22

תקציר

התובעת, מנקה במקצועה, תבעה את הנתבעים, את הבית המשותף ואת חברי הוועד בו, בגין זכויות סוציאליות שלא שולמו לה בגין עבודת הניקיון שלה בבניין. לטענתה, היא עובדת של הנתבעים ולכן זכאית לתשלומים שונים, לרבות הפרשות לפנסיה, דמי הבראה והוצאות נסיעה. בינתיים טענו הנתבעים כי התובעת היא עצמאית וחתמה על הסכמי פשרה לפיהם לא תקבל תשלומים נוספים. בית המשפט בחן מבחנים שונים לקביעת אופי עבודתו של התובע, בהתחשב בגורמים כגון אינטגרציה, תלות כלכלית, קשר אישי, כפיפות, שירותים, אמצעי תשלום, רציפות יחסים והסכמת הצדדים. נמצא כי רוב המדדים הצביעו על יחסי עובד-מעביד. באופן ספציפי, עבודתה של התובעת הייתה חלק בלתי נפרד מתפקודו של הבית המשותף, והיא הייתה תלויה כלכלית בנתבעים, שכן השכר הנמוך אילץ אותה לעבוד במקום אחר במקביל. בנוסף, לנתבעים היה פיקוח ובקרה מסוימים על עבודתה של התובעת, והיא רכשה את חומרי הניקוי שלה, דבר המעיד על עבודה עצמאית. אמצעי התשלום והסכמת הצדדים לא היוו גורמים מכריעים במקרה זה. בית הדין בחן גם את היקף עבודתה של התובעת ומצא כי גרסתה לפיה עבדה שעתיים פעמיים בשבוע הייתה אמינה יותר. בעקבות זאת חויבו הנתבעים לשלם לתובע 2,464 ש"ח דמי נסיעה, 5,250 ש"ח הפרשות לפנסיה ו-1,247 ש"ח דמי הבראה, בסך כולל של 8,961 ש"ח. כמו כן, חויבו הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט של התובעת, בסך 2,500 ₪. פסק הדין העדיף את טענות התובעת בחלקן, הכיר בקיומם של יחסי עובד-מעביד ופסק לה את הסכומים האמורים, לצד ריבית סטטוטורית והבדלי הצמדה.