בג"צ 6741/99

תקציר

פסק הדין מתייחס לדחיית עתירה המבוססת על טענת שיהוי, וטוען כי הדחייה מחמת השיהוי לא הייתה מהותית משני טעמים: לא נגרם חיסרון מהשיהוי מאחר שההחלטה נוגעת לאירועים עתידיים, וההפרות המשפטיות החמורות בתקנות ההנחה. המקרה נוגע לשיקול דעתה של עיריית ירושלים במתן הנחות בארנונה. הוא מדגיש כי בעוד שלעירייה הייתה סמכות להעניק הנחות, היא בחרה לעשות זאת בשיעורים מקסימליים, מה שעלול להחריף גירעונות כספיים בשל החלטות גורמים בעירייה במקום להסדיר בהתאם לתנאי הצורך. הדבר הוביל למשבר, שהציג פגמים בתקנות משנת 1993, שאפשרו סמכות רחבה, אך סבירה באופן שטחי, של שר הפנים. היא מצביעה על חששות מפני החלטות המתקבלות משיקולים זרים, ותוהה אם רק צורך כלכלי חמור מצדיק הנחות מס. כתוצאה מכך, בית המשפט מכריז על הוראות תקנות 2(7)(א) ו-2(8)(ב)(1) כפגומות, ובפרט מגביל הנחות לנסיבות הכנסה מסוימות שלא כדין, וקורא לשקילות בניכויים בגין קצבאות ילדים בין משפחות. בית המשפט, שהכיר בקשיים מעשיים, דוחה את אכיפת פסק הדין ל-1 בינואר 2002, ומאפשר זמן להתאמות. היא מכירה בהיקף החלקי של ההתנגדויות שהועלו, מציעה בחינה רחבה יותר של פגמים פוטנציאליים אחרים בתקנות ההנחות, ומחייבת את המשיבים לשלם שכר טרחת עורך דין. ההחלטה שאושרה על ידי השופטים זמיר ובייניש מייצגת את פסק דינה של השופטת מ' חשין מיום 4.4.01.