ע"א 155/83

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגישה זויה ברמן לבית המשפט המחוזי בירושלים לקבלת משמורת על ילדיה מנישואיה ותמיכה כלכלית מבעלה. הבעל השיב וטען כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתיק בשל שלושה תיקים שהגיש שם שלושה ימים קודם לכן, בהם תביעה להכריז על אשתו כמורדת, תביעה למשמורת על ילדיהם, תביעה לשלום בית ובקשה לצו מניעה. בית המשפט המחוזי הסכים עם הבעל והעביר את התיק לבית הדין הרבני. החלטת ערעור זו נסובה סביב השאלה האם לבית המשפט המחוזי או לבית הדין הרבני סמכות לדון בטענותיו של ברמן. פסק דינו של בית המשפט העליון מאשר כי תביעת מרד מצויה בסמכותו של בית הדין הרבני בהיותה עניין של אישות. עם זאת, תביעה למשמורת ילדים, גם אם היא קשורה לתביעת גירושין, אינה עניין זוגי מטבעו ודורשת את הסכמת כל הצדדים לדיון בבית הדין הרבני. בית הדין מבהיר כי תביעת מורדה אינה בהכרח תביעת גירושין אלא יכולה להיות תביעת מבשרת אחת. לצד תביעה לשלום בית, היא מחזקת את התפיסה כי אין מדובר בתביעת גירושין, ולכן, בהיעדר תביעה כזו, בית הדין הרבני אינו יכול לדון בסוגיית משמורת הילדים. פסק הדין מדגיש כי משמורת ילדים היא עניין מהותי בפני עצמו ואין לראות בה כפופה לתביעת מורדים. מאחר שברמן לא הסכימה שטענת המשמורת שלה תידון בבית הדין הרבני, לבית המשפט המחוזי יש סמכות לדון בסוגיה זו. לסיכום, הערעור מתקבל, והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. המשיב חויב לשלם למערערת הוצאות בסך 150,000 ₪. פסק הדין נועד לשים קץ למחלוקת השיפוטית בין בית המשפט המחוזי לבית הדין הרבני ולהימנע מערעורים עתידיים בעניין זה. ההחלטה התקבלה פה אחד בין השופטים, בן-פורת, כהן וגולדברג.