בד"א 28/23

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו בערעור על עבירת משמעת הקשורה להגשת מסמכים לבית משפט. המסמכים המדוברים נטען כי הם תקשורת חסויה וחסויה בין עורך דין ללקוחו. הערעור מבקש להפוך את פסק הדין על יסוד הטענה כי בית משפט קמא לא בחן את המסמכים עצמם כדי לקבוע את מצב החיסיון שלהם. דעת הרוב מסכימה כי היה על בית משפט קמא לבחון את המסמכים כדי להחליט אם הם חסויים אם לאו. אם המסמכים אכן חסויים, לנמען שהגיש אותם לבית המשפט ללא רשות לא היה יסוד סביר להאמין אחרת. דעת הרוב מוצאת לנכון להחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך עיון מקיף במסמכים והחלטה מאוחרת יותר בדבר חיסיותם. עם זאת, יש לציין כי עצם הגשת המסמכים לבית הדין, גם אם היו חסויים, עלולה שלא להוות עבירת משמעת. דעת הרוב גורסת כי ניתן להחמיר את העונש אם המסמכים יוכחו כסודיים ולא הייתה לנמען סיבה מוצדקת להאמין אחרת. עם זאת, הם מדגישים כי הלחץ שעמד בפני הנמען לא בהכרח פגע ביכולתו לפעול אחרת. שתי דעות מיעוט מסכימות כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא, אך מטעמים שונים. לדעתם, המסמכים אינם מוגנים בחיסיון עורך דין-לקוח ולכן התנהלותו של הנמען מהווה עבירה משמעתית. חוות דעת אלה קובעות על כך ששאלת החיסיון היא סוגיה מהותית שעל בית משפט קמא להכריע בה, שיש בה כדי להשפיע על האישומים וגזרי הדין. לטענתם, אל לערכאת ערעור להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, במיוחד בכל הנוגע למהימנות העדים, ועל בית משפט קמא לקבוע האם המסמכים חסויים על סמך הראיות הקיימות. פסק הדין מבטל אפוא את פסק הדין הקודם ומחייב את בית המשפט קמא לבחון היטב את המסמכים כדי לקבוע את מצב החיסיון שלהם והאם היה לנמען יסוד סביר להניח שהם אינם חסויים. קביעה זו תשפיע על האישומים ועל גזר הדין הפוטנציאלי. עד אז, שני הערעורים על גזר הדין נדחים. ההחלטה התקבלה פה אחד בין השופטים, והתיק מוחזר לבית המשפט קמא להמשך בירור.