תמ"ש 14157-02-15

תקציר

התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת, בן זוגה לשעבר, בגין אי קיום הסכם ממון שנערך ביניהם. על פי ההסכם, הנתבעת הייתה אמורה להפריש 1,000 דולר בחודש להוצאותיהם המשותפות. התובעת טענה כי הנתבעת לא עשתה כן מאז כריתת ההסכם, וביקשה מבית המשפט להורות לנתבעת לפצות אותה על הסכום המגיע לה, ועל החזרת חלק מהתכשיטים והמסמכים שהנתבע גנב ממנה לכאורה בעת עזיבתו. הנתבע הודה בקיומו של ההסכם אך טען כי הוסכם על 500 דולר בחודש בלבד. עוד טען כי ההסכם אינו מחייב מבחינה משפטית שכן הוא לא אושר על ידי בית המשפט, וממילא הוא הוחלף בהסכם מאוחר יותר שנעשה בין הצדדים. הנתבעת אף טענה מנגד כי התובעת היא זו שלא קיימה את ההסכם, וביקשה מבית המשפט לוותר על טענותיה. השופטת פתחה וקבעה כי ההסכם אכן קבע תרומה חודשית של 1,000 דולר, וכי אין צורך באישור בית המשפט שכן הצדדים מעולם לא היו נשואים. ההסכם השני שהזכירה הנתבעת אכן היה קיים, אך הוא לא ביטל את ההסכם הראשון, וממילא אף אחד מהצדדים לא עמד בהוראותיו. לאחר מכן פנתה השופטת לשאלה האם תביעת התובע הוגשה במועד. הם ציינו כי התביעה היא לפיצוי כספי, וכי התובע היה מודע להפרת הנתבע מיום חתימת ההסכם. לפיכך, התביעה נדחתה על פי חוק, שכן היא הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות. יתרה מכך, השופטת קבעה כי התנהלותה של התובעת לאורך מערכת היחסים ביניהם, במהלכה מעולם לא עמדה על זכויותיה על פי ההסכם, היוותה ויתור משתמע על זכויותיה. גם תביעתה של התובעת להחזרת תכשיטים ומסמכים נדחתה, שכן היא לא הוכיחה את טענותיה. לאור הממצאים דלעיל, דחתה השופטת את תביעת התובעת והורתה לה לפצות את הנתבע בגין הוצאותיו המשפטיות, שהסתכמו ב-50,000 ₪.