ע"א 17420-05-16

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעת שיפוי שהגיש המוסד לביטוח לאומי (המערער) נגד המשיב, מבטח, לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, בעקבות תאונת דרכים בה נפגע הנפגע. תביעת הנפגעת לפיצויים כנגד המבוטח (מבוטח המשיב) נפגעה, והצדדים הסכימו על גובה הפיצוי, שישולם לנפגעת לאחר ניכוי התגמולים ששולמו לה על ידי המערערת. המערערת, שלא הייתה צד להליכים אלה, ביקשה לקבוע את יחס הליקויים של הנפגע המיוחס לתאונה – פרמטר מרכזי לחישוב סכום ההחזר – על סמך רישומי המוסד לביטוח לאומי או על ידי מינוי מומחים רפואיים חדשים. בית משפט קמא דחה טענות אלה וקבע כי יש לבסס את שיעור הנכות על חוות דעת המומחים שהוצגו בתביעת הנפגע, והביא את המערערת לערער על החלטה זו. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה פרשנות המונח "הכרעה שיפוטית" כפי שנעשה בו שימוש בפסק דין רלוונטי של בית המשפט העליון (פרשת זטולובסקי), והאם הוא חל כאשר תביעת הנפגע מסתיימת בפשרה. בית המשפט קבע כי פרשת זטולובסקי מבחינה בין שני מצבים: האחד שבו ניתנה קביעה שיפוטית לגבי שיעור הנכות בתביעת הנפגע, והשני שבו לא נקבעה קביעה כזו. במצב הראשון, יחס הנכות שנקבע בתביעת הנפגע נגד המבוטח תקף גם בתביעת הפיצויים נגד המבטח, ובלבד שבית המשפט קבע את שני הפרמטרים המעשיים לחישוב יחס הנכות. במצב השני, בו לא התקבלה קביעה שיפוטית, על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות על סמך רישומי המוסד לביטוח לאומי, ורק אם הדבר אינו אפשרי, על ידי מינוי מומחים חדשים. המקרה הנוכחי נופל לקטגוריה הראשונה, שכן המומחים שמונו בתביעת הנפגע קבעו את שני הפרמטרים הרלוונטיים והגישו את חוות דעתם, שהייתה מקובלת על שני הצדדים. בית המשפט הדגיש כי למערערת, אף שלא הייתה צד להליך הראשוני, ניתנה הזדמנות לחקור בחקירה נגדית מומחים אלה בתביעת הפיצוי, אך בחר שלא לעשות כן. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הערעור. השופטים דחו גם את טענת המערערת כי המומחים שמונו בתביעת הנפגעת לא שקלו היבט אחד של מוגבלותה, והדגישו כי טענה זו לא נטענה ולא הועלתה בבית משפט קמא, ועל כן לא ניתן לדון בה בערכאת הערעור. השופטים היו תמימי דעים בהחלטתם, וגם הסכימו כי הערעור הוא תיאורטי באופיו, ואין לו כל תוקף מעשי, שהוא תנאי מוקדם להכרעה שיפוטית. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.