ע"פ 2132/23

תקציר

עניינו של המערער מתמקד בשאלה האם מעשיו היו מתוך אדישות או קלות דעת כאשר גרם למותו של המנוח, הקובעת את הרשעתו ברצח או בהתגרות בהריגה. בית המשפט מבחין בין שני מצבים פזיזים: אדישות, המאופיינת בהתעלמות מתוצאות מזיקות אפשריות, וקלות דעת, הכרוכה בלקיחת סיכונים בלתי סבירים תוך תקווה להימנע מתוצאות כאלה. הרפורמה המשפטית מבחינה בין צורות אלה של פזיזות בגזר הדין, כאשר אדישות מיושרת עם רצח והעונש עליה הוא מאסר עולם, בעוד שהמתה בקלות דעת היא עבירה נפרדת עם עונש קל יותר. בית המשפט בוחן האם תגובתו של המערער, בעקבות מעשיו הפרובוקטיביים של המנוח של ריסוס פלפל וגניבה, נבעה מאובדן שליטה עצמית משמעותי, בהתחשב בגורמים הרגשיים והמצבים. המבחן הסובייקטיבי בוחן את מידת אובדן השליטה של המערער עקב התגרות. המבחן האובייקטיבי בוחן האם קיימת אמפתיה חברתית לקושי של הנאשם לשמור על שליטה עצמית, ובוחן האם די בקושי זה כדי להקל על אשמתו מתוך אדישות. גורמים משמעותיים כוללים היעדר כוונה להרוג, השפעות שיוריות של גז פלפל הפוגע בחושיו ואימונים צבאיים שעשויים היו להשפיע על תגובתו המיידית לאיום. הערכת האשמה מושפעת גם מהמסגרת המשפטית, המתייחסת כיום באופן שונה לחוסר החלטיות ולכוונה בנסיבות מעוררות לאחר הרפורמה, ובמיוחד מדגישה את הניואנסים בין פעולות הנובעות מכוונה לעומת אדישות. לפיכך, על מנת לקבוע אם גרימת מוות להריגה, ולא רצח, חלה, בית המשפט בוחן האם הנסיבות הפחיתו את אשמתו של המערער, תוך הכרה ביכולת מופחתת לשליטה עצמית המושפעת מפעולות פרובוקטיביות חיצוניות. המבחן האובייקטיבי חיוני להבחנה בין מקרים שבהם התגרות עשויה למתן את מיצוי הדין, תוך התאמה להגדרה המשפטית המורחבת של רצח הכוללת מעשים אדישים, הבטחת התאמה לערכים חברתיים ושמירה על הבחנה משפטית הוגנת בין דרגות האשמה.