ת"א 13299/07

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה שהגיש בנק נגד שלושה נתבעים בדרישה לתשלום בסך 1,985,629 שקל, המייצג את יתרת החוב של חברה בעקבות הסכם פשרה. החוב נובע מהלוואות שניתנו לחברה בשנת 1985 ומהליכים משפטיים שננקטו בעקבותיה. אלא שכעת מבקש הבנק לדחות את התביעה נגד אחד הנתבעים, ראובן, בשל חוסר אמצעים כספיים, וקובע כי אין לו עניין בהמשך ההליכים נגדו. ראובן מתנגד לבקשה וטוען כי המניע האמיתי של הבנק הוא לדחות את תביעתו שכנגד בנימוק של התיישנות. לחילופין, ראובן מבקש לדחות על הסף את התביעה ולהבהיר את התביעה שכנגד, תוך שהוא מבקש גם דחייה על תנאי הקשורה לתביעה שכנגד. בית המשפט, לאחר שיקול דעת, קובע כי בקשת הבנק לדחות את התביעה נגד ראובן מוצדקת. חוסר העניין של הבנק במימוש התביעה, יחד עם מצבו הכלכלי של ראובן, מטים את הכף לטובת הדחייה. החלטה זו מושפעת גם מההליכים הממושכים שכבר התנהלו, משנת 1986, ומהטעמים המעשיים שעמדו מאחורי בקשת הבנק. זאת ועוד, בית המשפט מדגיש כי ראובן אינו יכול לכפות על הבנק להמשיך בהליך שהוא אינו חפץ בו רק בשל היתרון הפרוצדורלי שהוא מעניק לתביעה שכנגד של ראובן. בנוסף, בית המשפט פוסק לראובן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪, בהתחשב במהות הסכסוך, בהליכים שהתנהלו ובנסיבות הבקשה. ההחלטה לדחות את התביעה נגד ראובן מתקבלת ללא משוא פנים, מה שמאפשר לבנק להגיש מחדש אם הנסיבות ישתנו. לצדדים זכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי.