ת"א 13541-09-14

תקציר

פסק הדין דן בקבילותה של תביעה שכנגד שהוגשה בתגובה לתביעה עיקרית, לעניין חוק ההתיישנות. התביעה שכנגד, אם תוגש כתביעה עצמאית, תידחה בשל תקופת ההתיישנות בכל הנוגע לאירועים מלפני 19 עד 37 שנים, מעבר להתיישנות החוקית בת 7 השנים. בית המשפט בוחן האם סעיף 4 לחוק ההתיישנות יכול "להכשיר" את התביעה שכנגד. סעיף זה קובע כי אם התביעה שכנגד והתביעה העיקרית חולקות את אותו נושא או נסיבות, אזי לא תישמע טענת התיישנות, דבר המבטיח שוויון בין בעלי הדין. בית המשפט מגיע למסקנה כי למרות ההבדלים בין שתי התביעות, בסופו של דבר הן חולקות את אותו נושא ונסיבות. לפיכך, אין לדחות את התביעה שכנגד בעילה של התיישנות. יתר על כן, התובע היה מודע לטענות הנתבעים טרם הגשת התביעה העיקרית, וניתן להניח כי הראיות לשתי התביעות עדיין קיימות. לפיכך, בית המשפט מחליט לאפשר לתביעה שכנגד להתנהל, תוך הדגשה כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים. ההחלטה עולה בקנה אחד גם עם זכות הגישה לערכאות ועם הנטייה להגביל את השפעת חוק ההתיישנות. לבסוף, בית המשפט מציין כי תביעת הנתבעים להוצאות נדחית, שכן הם פעלו באיחור בהגשת התביעה שכנגד, ופסיקת ההוצאות תוכרע בתום המשפט. לפיכך, פסק הדין דוחה את הבקשה וקובע דיון לשני הצדדים ביום 7.6.2016.