ת"א 15556-10-22

תקציר

בית המשפט דחה שתי בקשות לדחיית תביעה על הסף. הבקשה הראשונה, שהוגשה מכוח תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, ביקשה להידחות מן הטעם שכתב התביעה לא גילה עילת תביעה; השנייה, שהובאה לפי תקנה 41(א)(4), ביקשה דחייה בשל אי הצטרפות לצד נדרש. ביחס לבקשה הראשונה הדגישה השופטת את הקיצוניות של הדחייה על הסף ואת הקלות הניתנת לתובעים בבואם להחליט אם יש לסלק תביעה בשלב זה. בהתחשב בטענות התובע כי הנתבע מחזיק בעמדות השפעה בקהילה החסידית ומעורב בתהליכי קבלת החלטות של ארגונים קהילתיים רלוונטיים, קבע השופט כי התובע קמה עילת תביעה ויריבות עם הנתבע. השופטת הדגישה כי אין בפסק דין זה כדי להביע דעה לגופה של התביעה. מאחר שהתביעה כללה סעדים שליליים והייתה לה עילת תביעה אישית כנגד הנתבע, לא יהיה זה ראוי להורות על דחייה בשלב מקדמי זה. בפנייה לבקשה השנייה, שקלה השופטת את הנימוקים לדחיית התביעה בשל היעדר גורם הכרחי, דהיינו הבעלים של הנכס המדובר, עיריית בני ברק. השופטת התייחסה לטענות התובע המבוססות על סעיף 17 לחוק המקרקעין, המגן על מחזיקים בפועל במקרקעין מפני מסיגי גבול, והגיעה למסקנה כי התובע יכול לקבל סעד אפקטיבי כנגד הנתבעים ללא נוכחות העירייה בהליך. יתר על כן, השופט לא השתכנע מטיעוני הנאשמים בעניין סוויסה ומאפקט ההשתק הנטען. עוד ציינה השופטת כי היעדרותה של העירייה מתביעה נלווית שהגישה האגודה נגד התובע תומכת במסקנה כי העירייה אינה צד חיוני. לפיכך, דחתה השופטת את שתי הבקשות לדחייה על הסף והורתה לנתבעים לשאת בהוצאות המשפט של התובע ובהוצאות המשפט בגין בקשותיהם שלא צלחו.