דנ"א 179/13

תקציר

המבקש, שהועמד לדין בגין תקיפה מינית של קטין אך כתב האישום נגדו בוטל לאחר 88 יום, ביקש מהמדינה פיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין בגין מעצרו והוצאות ההגנה, אך בקשתו נדחתה. הוא ערער על החלטת סעיף 80(א) והגיש תביעת נזיקין נפרדת נגד המדינה, שבית המשפט המחוזי קיבל ופסק לו כ-1.8 מיליון שקל. המדינה ערערה על פסק דין זה והמבקש ערער נגדית על סכום הפיצוי. בית המשפט העליון, בדעת רוב, קיבל את ערעור המדינה, לא מצא רשלנות בהתנהלות המדינה כלפי המבקש, ופסק לו 200,000 ₪ בגין אלימות משטרתית. בבקשתו לדיון נוסף טען המבקש כי פסק הדין העיקרי קבע מספר פסקי דין חדשים הסותרים פסקי דין קודמים או שהיו בעלי חשיבות, קושי או חידוש עד כדי כך שהם מצדיקים דיון נוסף. הבקשה נדחתה, שכן פסק הדין התבסס על ניתוח עובדתי שממנו נגזרו המסקנות, ולא ניכרו קביעות חדשות מההחלטה. טענות המבקש כי פסק הדין קבע פסקי דין חדשים שונים – לרבות בדבר דוקטרינת הנזק הראייתי, השיבוש בממצאים עובדתיים, חובות החקירה של המשטרה, המשמעות המשפטית של אי חקירה נגדית של עד ונטל השכנוע במשפט האזרחי – נדחו כולן. יתר על כן, פסק הדין לא קבע כי בית המשפט יכול לשנות חוות דעת של מומחים, כי היעדר תלונה למחלקה לחקירות שוטרים מונע ראיות לאלימות משטרתית, או כי אלימות משטרתית הפוגעת בזכויות חוקתיות לעולם אינה מזכה את הנפגע בפיצוי עונשי. המבקש חויב לשלם את הוצאות המדינה.