עמ"ש 40897-12-13

תקציר

השופט חגי ברנר פסק לטובת טענות המערער בפסק דין מקיף. ראשית, טענת המשיב לביטול הסכם הגירושין, שנחתם בשנת 2007, לא הוכחה. המשיבה טענה כי עשתה ויתור כספי בהסכם בשל מצג שווא של המערער בדבר שירותו הנטען במוסד, אשר היווה מרמה. עם זאת, השופט מצא כי המשיב לא הוכיח ויתור כספי זה, שכן הראיות הצביעו על ההפך. בהסכם הגירושין נקבע כי המשיבה תקבל סכום גבוה יותר מזה שהייתה משיגה באמצעות פרידה חוקית. בנוסף, ציינה השופטת כי טענת המשיב בדבר קשר סיבתי בין המרמה לבין הסכם הגירושין אינה תקפה, שכן המשא ומתן שהוביל להסכם התמקד בחלוקת הרכוש והיה מוקפד וממושך, דבר המעיד על היעדר ויתור כספי. שנית, השופט קבע כי לא ניתן לפצות את המשיב בגין נזק לא ממוני שנבע מתרמית המערערת. השופט התייחס לפקודת הנזיקין, הקובעת כי פיצוי בגין תרמית מחייב נזק ממוני. מאחר שבית משפט קמא לא פסק פיצוי ממוני, ותביעת המשיב לנזק לא ממוני התבססה אף היא על רשלנות, דחה השופט טענה זו. כמו כן, השופטת התייחסה לפסיקה עדכנית ששללה הכרה בעילת תביעה בגין נזיקין עקב ניאוף או בגידה בין בני זוג. השופט הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור על כל חלקיו, והחלטת בית משפט קמא נדחתה. המשיב חויב להשיב כל סכום ששולם לו על ידי המערערת, לרבות הפרשי ריבית והצמדה. עם זאת, המשיב היה פטור מתשלום הוצאות משפט, בהתחשב בהתנהגותו המטעה של המערערת במהלך הנישואין. לבסוף, הפצירה השופטת בצדדים להגיע בהקדם להסכמה בנוגע ליישום הסכם הגירושין.