ת"א 22675-11-14

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב זכות הייחוס ליוצרי יצירות אמנות, ובפרט לצילומים במקרה זה. התובע, צלם צבאי, תבע את הנתבע על כך שלא ייחס לו שני צילומים, אשר שימשו בספר שפרסם הנתבע. השיקול המרכזי של השופט היה האם זכות הייחוס היא זכות מוחלטת המחייבת זיכוי חובה ליוצר, או שמא מדובר בזכות יחסית, המאפשרת מצבים בהם לא תמיד יש צורך בייחוס היצירה ליוצר. לאחר שבחן את החקיקה, פסקי דין קודמים של בתי המשפט וחוות דעת מלומדות, קיבל השופט את הגישה היחסית, הרואה את זכות הייחוס כמוגבלת להיקפה ולהיקפה הראוי בנסיבות הנתונות. משמעות הדבר היא שהחובה לייחס יצירה ליוצרה אינה מוחלטת ותלויה בגורמים שונים. במקרה דנן, פנה הנאשם לדובר צה"ל לקבלת הנחיות בנוגע לייחוס והונחה לייחס את העבודה לדובר, והנאשם עקב אחריה. השופט קבע כי מדובר בפעולה סבירה ועולה בקנה אחד עם היקף והיקף הייחוס הראויים בנסיבות אלה. ההחלטה הושפעה ממספר גורמים: הנתבעת פעלה בהתאם להנחיות דובר צה"ל, אופי העבודה ויצירתה במסגרת שירותו הצבאי של החייל, היעדר רווח אישי מצד הנתבע מאי ייחוס העבודה, הפגיעה המינימלית שנגרמה לתובע ושיקולי מדיניות מסוימים הנוגעים לפעילות צבאית וביטחונית. כמו כן, הדגישה השופטת כי טענות התובע לא הטילו נטל נוסף על הנתבע, וכל טענות התובע על מדיניות הייחוס של צה"ל צריכות להיות מופנות כלפי הדובר, שלא היה צד לתיק. בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה, וציין כי מעשיו של הנתבע היו ראויים בהתחשב בנסיבות, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו. פסק דין זה, מיום 27.8.2017, מחזק את התפיסה כי זכויות הייחוס אינן מוחלטות ויש לבחון אותן על סמך המצבים הספציפיים.