בע"ק 28629-11-14

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם הקונה, פלצי, חייב כספים כלשהם למוכר, ניסימוב, שעלולים להיתפס על ידי הנושה של ניסימוב, הבנק. הבנק ביקש לאשר עיקול על יתרת התשלום שפלאצי היה אמור להעביר לניסימוב על פי הסכמתם. עם זאת, בית המשפט מצא כי על פי ההסכם בין פלאצי לניסימוב, התשלום של פלצי נועד לפרוע את המשכנתא על הנכס הנמכר ישירות לבנק. לפיכך, לניסימוב לא הייתה זכות לקבל את הכסף ישירות לכיסו ולכן הבנק לא יכול היה להטיל עיקול על כספים אלה ולדרוש את קבלתם. השופטת הדגישה כי הצדדים לחוזה הם אדוניו ועל בית המשפט לכבד את ההסכמים ביניהם. יתרה מכך, השופטת התייחסה למספר פסקי דין קודמים התומכים ברעיון כי נושה יכול להטיל עיקול רק על זכותו החוזית של המוכר ליתרת התשלום מהקונה, ולא על הנכס עצמו, הכפוף להתחייבות שנטל על עצמו המוכר כלפי הקונה. לכן, מכיוון שהכסף שפלאצי היה חייב נועד לפירעון המשכנתא ולא ניסימוב עצמו, הבנק לא יכול היה לעקל את הכסף הזה. השופט הזכיר גם את עקרון הנאמנות הקונסטרוקטיבית, הקובע כי גם אם הייתה לניסימוב הזכות לקבל את הכספים, היה עליו להחזיקם בנאמנות ולהעבירם לבנק, ובכך לתמוך עוד יותר בטענה כי הכסף אינו של ניסימוב. לבסוף, השופט הגיע למסקנה כי במקרה זה לא מדובר בהמחאת אישומים אלא בדוקטרינות משפטיות אחרות, ולכן דחה את בקשת הבנק. כמו כן חויב הבנק לשלם לפלאצי שכר טרחת עורך דין בסך 20 אלף שקל.