תב"ע נב/183 - 0

תקציר

פסק הדין עוסק בתביעה של תובעת, אסתר מליכה, נגד המוסד לביטוח לאומי בגין דחיית בקשתה לקצבת זקנה. התובעת טענה כי עבדה והייתה מבוטחת קרוב לשתים עשרה שנים ולא הייתה מודעת לכך שעליה לנקוט בצעדים נוספים כדי לשמור על מצבה הביטוחי לאחר שתפסיק לעבוד. המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשתה בטענה כי לא עמדה בדרישות הכיסוי הביטוחי בתקופה שקדמה לבקשתה. לטענת המכון, התובעת לא הגישה בקשה בכתב להמשיך את ביטוחה בתוך שנה מיום הפסקת היותה מבוטחת, כנדרש בתקנות הביטוח הלאומי. השופט פסק לטובת התובע וקבע כי שיהוי של שנה אינו סביר במקרה זה, במיוחד בהתחשב בכך שהתובע אינו יודע קרוא וכתוב ולא עודכן על הצעדים הנדרשים על ידי המוסד לביטוח לאומי. על המכון, כגוף ציבורי, מוטלת החובה לפעול בתום לב וליידע את מבוטחיו בדבר זכויותיהם. כמו כן, הדגישה השופטת כי כוונת המחוקק מאחורי החוקים הרלוונטיים הייתה להבטיח את יישום השיטה וכי היעדר תקנות ספציפיות אינו פוטר את המכון ממתן סעד מן היושר. לפיכך, הורתה השופטת למוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעת גמלת זקנה, בהתחשב בחודשים החסרים של דמי הביטוח, שהתובעת הביעה את נכונותה לשלם. בנוסף, נדרשה הנתבעת לכסות את הוצאות המשפט של התובעת, בסך 600 ₪, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.