ע"א 2/77

תקציר

בעניינם של המערערת והמשיב, התייחס בית המשפט לשתי שאלות עיקריות: האם ההוראות שנקבעו לחלוקת נכסים חלות על בני הזוג המעורבים, ואם כן, באיזו מידה. המערערת ביקשה הצהרה כי כל או רוב הנכסים שבשליטת המשיב הם בבעלות משותפת. השופט א' גלסנר קבע כי היחסים הכספיים בין בני הזוג צריכים להיות כפופים לחוק מרוקו, מקום מושבם בעת הנישואין. הוא פסק נגד המערערת, ורמז כי החוק המרוקאי והמעבר לישראל שבא בעקבותיו לא שינו את הזכויות לחלוקת נכסים על פי החוק לפני חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג בשנת 1973. חרף טענות המערערת וההיסטוריה הסוערת של בני הזוג ביחסים, לרבות תקופות של פיוס ופרידה, הגיע בית המשפט למסקנה כי בשל היעדר מגורים שלווים והפרדה רכושית בין בני הזוג, חזקת השיתוף בנכסים נסתרה. עם זאת, הערעור התקבל על יסוד העיקרון לפיו חיים משותפים ותרומה לחיי המשפחה מעידים על הסכם מכללא של נכסים משותפים עד לפירודם בשנת 1969. התיק הועבר לבית המשפט המחוזי כדי לבחון את זכויות הקניין החל מיום 18.12.1969, תוך הנחיה להשתמש בחוק הישראלי של שיתוף נכסים, שהוחל רטרוספקטיבית בהתאם לפרקטיקות הפסיקה הקודמות של בתי המשפט בישראל, תוך הכרה בכך שמסגרות משפטיות אלה משקפות את המציאות החברתית-כלכלית של ישראל ושואפות לשרת את אוכלוסייתה המגוונת. השופטים גם הציעו תיקונים סטטוטוריים כדי להתמודד טוב יותר עם המורכבות של חוקי נישואין בינלאומיים ושיתוף נכסים.