בג"צ 3379/03

תקציר

פסק הדין עוסק בשש עתירות בנוגע להחלטת הממונה על השכר והסכמי העבודה ונציב שירות המדינה בישראל שלא להעניק או לשלול תעודות שקילות לבוגרי נציגות אוניברסיטת לטביה בישראל. תעודות אלה השוו את התארים שלהם לאלה של מוסדות ישראליים מוכרים, והשפיעו על דירוגי השכר וההטבות של עובדי מדינה, כולל אנשי צה"ל, משטרה ושירות בתי הסוהר. אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל מאז 1996 בלמידה מרחוק, אך עמדה בפני חקירה לאחר שחקירת המשטרה הצביעה על פעולות הונאה כמו מכירת תארים. במקור הוגשו שלוש עתירות נגד הקפאת הבקשות לתעודות שקילות, אך ב-20 במארס 2003 הוחלט לשלול לצמיתות את השקילות לתארים אלה. העותרים, בהם קציני צה"ל, אנשי משטרה וסגל בתי הסוהר, טענו כי ההחלטה התקבלה ללא תשתית עובדתית מספקת והגינות, וללא קיום שימוע ראוי. בית המשפט מצא כי ההחלטה נעדרת תשתית עובדתית ראויה, וקבע כי היא התבססה בעיקרה על חקירות משטרה פגומות ללא הערכות פרטניות. הראיות לא הספיקו כדי לתמוך בהחלטה כה מרחיקת לכת שהשפיעה על אלפים, שרובם לא נטען כי השתתפו בהונאה. בית המשפט גם מצא כי ההחלטה נעדרת מידתיות וסבירות, ולמעשה מענישה את כל הבוגרים על התנהגות בלתי הולמת של מעטים. בכך שלא קיימה שימוע ראוי בטרם קיבלה החלטה, פגעה המדינה בזכות היסוד להליך הוגן. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט את החלטתה הסופית של המדינה, וקבע כי אין לשלול מהעותרים את ההטבות הקשורות לתוארם, אלא אם כן יש לכך ראיות ברורות להונאה. למרות המורכבות הכרוכה בהערכת כל מקרה לגופו, בית המשפט טען כי ההגינות מחייבת בחינה יסודית של כל מקרה לגופו, והציע דיון כסעד אפשרי. בית המשפט גם הורה למדינה לכסות את הוצאות המשפט של העותרים בשש העתירות.