עמ"נ 54186-02-11

תקציר

המחלוקת בין המערער לעירייה נסובה סביב ארבע סוגיות מרכזיות: סמכותה של ועדת הערר לדון בהשגות המערער לשנים 2007 ו-2008, מעמדו של המערער כבעל הנכס לצורכי ארנונה, שיעור הארנונה החל על המערער ותשלום ריבית, הצמדה ופיגורים הנובעים מאי תשלום מסים. ראשית, באשר לסמכות השיפוט, לוועדת הערר הייתה סמכות לדון בהשגות המערער לשנים 2007 ו-2008. למרות שחלפו המועד האחרון להגשת התנגדויות ועררים, הסכימו הצדדים כי המערערת תוכל להגיש התנגדויות תוך 90 יום מהחלטה מסוימת, והיא דבקה בהסכם זה. לפיכך, החלטת הוועדה לדון בהתנגדויות הייתה תקפה. במעבר לסוגיה המהותית של מעמדה של המערערת כבעלת הנכס, המונח "בעלים" כהגדרתו בחוקים הרלוונטיים מתייחס ליחיד בעל הקשר הקרוב ביותר לנכס. גורמים רבים נלקחים בחשבון כדי לקבוע את הקשר הקרוב ביותר, ובצדק הגיעה ועדת הערר למסקנה כי למערער זיקה מרבית לנכס. החוזה בין המערערת לבין מינהל הקהילה, חלוקת האחריות ותפקידה של המערערת בניהול חדר הכושר מצביעים כולם על כך שהמערערת היא המחזיקה העיקרית. זאת ועוד, שיעור הארנונה שהוחל על המערערת היה ראוי. השינוי בשיעור המס נבע משינוי השימוש בנכס, מעבר ממרכז קהילתי לעסק למטרות רווח (חדר כושר). שינוי זה בשימוש הצדיק את העלאת שיעור המס ללא צורך באישורים נוספים. לבסוף, המערערת מחויבת בתשלום ריבית, הצמדה ופיגורים בארנונה. על פי חוק ריבית והצמדה למדד לרשויות המקומיות, תשלומים אלה מוחלים אוטומטית על פיגורים בתשלומי מס, והמערערת לא הציגה כל הצדקה לפטור אותה מחיובים אלה. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת נושאת בהוצאות עורך הדין של המשיב, בסך 10,000 ₪.