ע"א 14951/09

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לערעור על תביעה שנדחתה בגין נזקים כתוצאה מתאונת דרכים. התביעה נמחקה במקור על בסיס 10% נכות כפי שנקבעה על ידי ועדה רפואית לנפגעי עבודה, ותגמולי המוסד לביטחון לאומי (המל"ל) חושבו בהתאם. עם זאת, המערערים כעסו על כך שהמל"ל שילם לנפגע תגמולים גבוהים יותר על סמך קביעת נכות כללית על ידי ועדה רפואית אחרת. בית המשפט קבע כי לשון ההסכם בין חברות הביטוח למל"ל, הקובע כי על החברות לפצות את המל"ל בגין תגמולים המשולמים לנפגע תאונת דרכים, ברורה ומכרעת. היסוד המכריע הוא הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות שנקבעה. בית המשפט הסביר כי בעוד שוועדת נכות מעבודה קובעת את אחוזי הנכות שנגרמו רק כתוצאה מהתאונה המדוברת, ועדת נכות כללית בוחנת את מלוא נכותו של התובע ללא קשר לסיבה. לפיכך, במקרה האחרון, יש להפריד בין ההטבות המיוחסות לתאונה הרלוונטית לבין סך ההטבות ששולמו. בית המשפט אישר את קביעתו של בית משפט קמא כי על המערערים לפצות את המל"ל בגין חלק מהפיצוי ששולם לנפגע, המחושב בשיטה המידתית הקובעת את היחס בין הנכות שנגרמה כתוצאה מהתאונה לבין הנכות הכוללת. בית המשפט הסכים גם עם הכרתו של בית משפט קמא בנכותו הנפשית של הנפגע כתוצאה מהתאונה, למרות שהוועדה סברה כי היא החלה קודם לכן. לבסוף, קבע בית המשפט כי סכום הפיצוי שנפסק חייב לכלול הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע בהסכם בין חברות הביטוח לבין המל"ל. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות המל"ל ובשכר טרחת עורך דין.