ת"א 39362-02-20

תקציר

התובע, שהוא מנהל העיזבון של חברו, הגיש תביעה נגד הנתבע, בטענה כי הכלב שבבעלותו, בחזקתו או בשליטתו של הנתבע נכנס לחצר ביתו ונשך אותו. האירוע התרחש באופן פתאומי כאשר התובע עבד בחדר העבודה שלו. כתוצאה מכך נגרמו לתובע חבלות ופצעים עמוקים בידו ובפרק כף ידו. גם אשתו של התובע ראתה את הכלב מחלון למעלה. התובע ניסה לזהות את הכלב כשייך לנתבע על סמך עדויות שלו ושל אשתו, כמו גם תמונות של הכלב שצולמו בסמוך לביתו ביום האירוע. עם זאת, תיאור האירועים בעדותו היה שונה מהותית מזה שנמסר בתצהירו. התובע לא הסביר סתירה זו, המשפיעה על אמינותו. זאת ועוד, עדותה של האישה לא יכלה לתמוך בזיהוי הכלב שנשך את התובע, שכן היא צפתה בו מרחוק ולא ראתה סימני זיהוי. בצילומים של הכלב ליד הבית לא נראו כתמי דם, דבר בלתי צפוי בהתחשב בתיאור הנשיכה על ידי התובע. התובע גם לא צילם את הכלב בעודו בחצר ביתו ולא חיפש בשכונה כלבים דומים נוספים. בנוסף, טען התובע כי יכול היה לזהות את כלבו של הנתבע ככלב הנושך חודשים לאחר מכן, אך תצהירו ועדותו סתרו זה את זה גם בנקודה זו. התובע גם לא זיהה נכון את כלבו של הנתבע כאשר הוצגו לו תמונות במהלך החקירה הנגדית. בסופו של דבר, השופט החליט כי התובע לא הביא ראיות מספיקות כדי לזהות את כלבו של הנתבע כמי שנשך אותו. נטל השכנוע הוטל על התובע, והוא לא הצליח להרים אותו. לפיכך, התביעה נדחתה. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוך שלושים יום מיום מתן פסק הדין.