ע"א 592/66

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור על פיצויים בגין פגיעה בעבודה. המשיב, שהוערך תחילה על ידי המוסד לביטוח לאומי עם 10% נכות לצמיתות, לא ביקש הערכה מחודשת של החמרה במצבו, שדווח כי החמירה ל-50% נכות. בית המשפט המחוזי פיצה את המשיב על סמך נכות מוגברת זו, אך לא הביא בחשבון את הקצבאות הגבוהות יותר שהיה יכול לתבוע באמצעות הערכה מחודשת לפי תקנה 36. בית המשפט העליון קבע, כי על המשיב מוטלת החובה להקטין את הפסדיו, ובכלל זה לבקש שומה מחודשת כדי להגדיל את גמלתו, ובכך להפחית את נטל הפיצוי על המערער. בית המשפט הדגיש את אחריותה של התובעת לנקוט אמצעים סבירים לצמצום הפסדיה וסבר כי חובה זו משתרעת גם על הגשת בקשה לבדיקה מעודכנת על ידי המוסד לביטוח לאומי. התיק הועבר לבית המשפט המחוזי תוך מתן הוראה לאפשר למשיב הזדמנות להגיש בקשה להערכה מחודשת של מוגבלותו. ערכאת הערעור קיבלה את טענת המערערת לניכוי תגמולים פוטנציאליים מהפיצויים המגיעים להם, בהתאם להוראות חקיקה המבטיחות כי מעסיקים יוכלו לקזז את שווי ההטבות הניתנות במסגרת הביטוח הלאומי. לפיכך, הערעור התקבל באופן חלקי; עם זאת, בית המשפט הותיר על כנו את ממצאי החבות והתאמת הריבית בהתאם לפסקי דין תקדימיים. ההחלטה הדגישה את החשיבות של בחינת יחסי הגומלין הכלכליים בין חבות מעבידים לבין תגמולי ביטוח סוציאלי בהקשרים של נזקי גוף.