עת"מ 18151-10-19

תקציר

השופט דחה את כל הטענות שהוצגו בעתירה. השופט קבע כי ועדת הערר היא מוסד תכנוני שבסמכותו לקבל החלטות עצמאיות ואינה מוגבלת לבחינת חוקיות החלטות הוועדה המקומית. העילות לתקיפת החלטות ועדת הערר מצומצמות, ובית המשפט אינו יכול פשוט להחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו. השופט לא מצא פגמים בהליך קבלת ההחלטות או בתוצאה של ועדת הערר המצדיקים התערבות שיפוטית. באשר לטענה כי היה על ועדת הערר לאשר את הבקשה משום שהיא תואמת את תכנית רש/3838, הדגישה השופטת כי התכנית אינה מעניקה אישור אוטומטי או זכויות מוקנות. למוסד התכנון שיקול דעת רחב לבחון כל בקשה ולקבוע את היקף הזכויות הראוי, במיוחד בבקשות לפי תמ"א 38. השופט הסכים עם פרשנותה של ועדת הערר לתכנית רש/3838, המאפשרת למוסד להפעיל שיקול דעת זה ולבחון את התאמת הבקשה לשיקולים תכנוניים ואדריכליים. השופט דחה גם את הטענה כי ועדת הערר לא שקלה את הכדאיות הכלכלית של הפרויקט. העותרים לא טענו ולא הביאו ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתם כי כל הפחתה בזכויות הבנייה תהפוך את הפרויקט לבלתי ישים. כמו כן, השופטת ציינה כי יש לבחון את הכדאיות הכלכלית באופן מקיף, בהתחשב ברווח הכולל של הפרויקט עבור כל הצדדים המעורבים, ולא להתמקד רק במכפיל. טענות נוספות שהעלו העותרים, כגון טעויות לכאורה בהליך קבלת ההחלטות בוועדת הערר ואזכור התכנון בשכונת שתיל הסמוכה, נדחו אף הן. השופט הדגיש כי העתירות לא היוו במה מתאימה לדון בנושאים אלה וכי לא נפלו פגמים בהחלטת הוועדה המצדיקים התערבות. לסיכום, השופט הורה לעותרים לשלם סך של 30,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, שהתחלק בין המשיבים. ההחלטה ניתנה בכתב ביום 10.5.2020.