עע"מ 37834-02-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, בהתבסס על המידע שסופק בלבד: **ניתוח משפטי של פסק הדין בעע"מ 37834-02-25** **מבוא:** פסק הדין בעניין יהודה קריבוס נגד עירית ירושלים (להלן: "המערער" ו-"המשיבה" בהתאמה) עוסק בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר אשר) בעניין הוצאות משפט. המקרה נגע לבקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, אשר הוגשה על ידי המערער נגד המשיבה. לאחר הגשת העתירה לבית המשפט המחוזי, נמסר המידע למערער, והצדדים הסכימו שהעתירה מיצתה את עצמה, והותירו לבית המשפט להכריע רק בשאלת ההוצאות. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ייפסקו הוצאות, ועל החלטה זו הוגש הערעור לבית המשפט העליון. **העיקרון המשפטי המרכזי – חוק חופש המידע והשלכותיו:** חוק חופש המידע נועד להבטיח את זכות הציבור לדעת ולגשת למידע המוחזק בידי רשויות ציבוריות. החוק קובע מנגנון לבקשת מידע, וכן דרך פעולה במקרה של אי-מענה או מענה בלתי מספק. סעיף 15 לחוק מורה כי אם הרשות לא השיבה לבקשה במועד, רשאי הפונה לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. **השפעת התנהלות הצדדים על ההליך:** במקרה זה, המערער פעל בהתאם לחוק חופש המידע. לאחר שלא קיבל מענה, פנה לבית המשפט המחוזי. עצם הגשת העתירה, אף אם המידע נמסר בסמוך לה, עשויה להקים עילה לבקשת הוצאות, שכן ההליך המשפטי נפתח כתוצאה מאי-מילוי חובת הרשות. **ההחלטה בבית המשפט המחוזי והביקורת עליה:** בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו שלא לפסוק הוצאות בכך שהמידע שהתבקש היה מורכב, דרש זמן להפקה, וכי נמסר בחלוף ארבעה וחצי חודשים מתשלום האגרה. נימוק זה, כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט העליון, "מעורר קושי" ו"אינו מתיישב לכאורה עם פסיקתו של בית משפט זה". **החידוש המשפטי וההלכה שנקבעה בפסק הדין:** בית המשפט העליון, בהרכב של המשנה לנשיא נ' סולברג, השופטת ד' ברק-ארז והשופט א' שטיין, קיבל את הערעור. הבית המשפט פירש מחדש את עניין ההוצאות במקרים של בקשות חופש מידע שהגיעו להכרעה שיפוטית, גם אם המידע נמסר לאחר פתיחת ההליך. 1. **הדגש על חובת הרשות:** פסיקת בית המשפט העליון מדגישה כי גם אם רשות ציבורית מספקת את המידע המבוקש לאחר שהוגשה עתירה, עדיין עשויה להתקיים עילה לפסיקת הוצאות לטובת העותר, במיוחד אם איחור במסירת המידע נבע מקושי בלתי סביר או מחוסר יעילות של הרשות. ההחלטה מבהירה כי הטיעון של "מורכבות המידע" או "זמן נדרש להפקה" אינו בהכרח פוטר את הרשות מאחריות לתשלום הוצאות, אם האחריות לכך שההליך המשפטי נדרש מוטלת עליה. 2. **פרשנות תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי:** בית המשפט העליון השתמש בסמכותו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (תקסד"א), אשר הוחלה בעניינו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים, תשס"א-2000. תקנה זו מאפשרת לבית המשפט להכריע בהוצאות המשפט גם בהסכמת הצדדים, או במקרים מסוימים אף ללא הסכמה, במטרה להגיע לפתרון צודק. כאן, השימוש בתקנה נעשה בהסכמת הצדדים, אך הדבר מאפשר לבית המשפט להכריע בסכום ההוצאות באופן שיקבע על ידו, מבלי שיהיה כבול להסכמת הצדדים לגובה הסכום. 3. **פסיקת הוצאות ככלי לאכיפת החוק:** עצם פסיקת ההוצאות לטובת המערער, בסך 9,000 ₪, נועדה, ככל הנראה, לשקף את העובדה שהמערער נאלץ לפנות לערכאות משפטיות כדי לממש את זכותו לקבלת מידע. הדבר מהווה תמריץ לרשויות לפעול במהירות וביעילות בהשבת מידע, ולמנוע מצבים בהם אזרחים נדרשים להליכים משפטיים ממושכים כדי לקבל מידע המגיע להם על פי חוק. 4. **הסכמה לביטול החלטת המחוזי:** בית המשפט הציע למשיבה להסכים לקבלת הערעור, תוך ביטול החלטת בית המשפט המחוזי. זוהי פרקטיקה משפטית שמטרתה לייעל את ההליך השיפוטי, ולהימנע מהכרעה שיפוטית ארוכה ומורכבת כאשר הצדדים יכולים להגיע להסכמה. במקרה זה, המשיבה הסכימה, ובכך אישרה את חומרת הביקורת של בית המשפט העליון על החלטת המחוזי. **סיכום:** פסק הדין מדגיש את חשיבות הזכות לקבלת מידע מכוח חוק חופש המידע ואת הצורך של רשויות ציבוריות לעמוד בחובותיהן באופן יעיל. הוא מחדד את העיקרון כי גם במקרים בהם המידע נמסר לאחר פתיחת ההליך המשפטי, עשויה להיות הצדקה לפסיקת הוצאות לטובת הפונה, וכי בית המשפט ישתמש בסמכויותיו כדי לאכוף עיקרון זה. פסיקת הוצאות של 9,000 ₪ נועדה לפצות את המערער על ההליך שנאלץ לעבור, ולשמש תמרור אזהרה לרשויות מפני עיכובים בלתי סבירים במתן מענה לבקשות מידע.